לראות אותך כך

"אני שונא לראות אותך כך"
הוא אמר, קולו עצוב.
זה תמיד היה כך, אם אחד מאיתנו עצוב,
אז גם השני.
"זה יעבור" אני לוחשת מבעד לכרית הלחוצה אל פניי.
"בסופו של דבר" הוספתי לאחר מחשבה נוספת.
"כן, אבל אני חושש שאנחנו לא נחיה עד אז"
הוא אומר, ואני יכולה לשמוע שהוא מעקם את אפו.
"טוב, אני מקווה שזה יעלם מהר"
אני אומרת, וזורקת את הכרית.
"אני לא אוכל לחיות את כול החיים עם ההרגשה הזו"
אני אומרת, קולי חלש, ואינו משמע כמעט כלל.
"אני לא אוכל לחיות את חיי, אם ההרגשה
שמישהו עקר את ליבי מחזי"