לקחת את ליבי איתך- סיפור שמבוסס על יום הזיכרון.

"אבא?" שאלתי מרחוק את האיש אשר גבו מופנה אליי.
"לורה?" הסתובב האיש בהפתעה
"אבא!" דמעות עלו בעיניי. על פניו עלה החיוך המוכר שאני כה אוהבת.
רצתי אליו וחיבקתי אותו כל כך חזק.
"מה אתה עושה פה אבא?!" שאלתי עם הדמעות בעיניי.
"מבקר" חייך את חיוכו הגדול.
"מבקר?אבל חשבתי שאתה, זאת אומרת, כלום אומרים שאתה-"
"מת? אם הייתי מת לא הייתי כאן עכשיו נכון?" אמר
"נכון" חייכתי חיוך רחב ומתגעגע.
"התגעגעתי אליך" אמרתי לו
"גם אני התגעגעתי אלייך" אמר לי
"יש משהו שלא הספקתי להגיד לך" הרכנתי את ראשי והסתכלתי על נעליי "מאז ומתמיד היית, כלומר אתה, אחד האנשים הכי חשובים לי ואף פעם לא יצא לי להגיד לך תודה" הרמתי מעט את ראשי "ושאני אוהבת אותך" הרמתי את ראשי לגמרי. הוא לא עמד שם יותר.
"אבא?" צעקתי "אבא! איפה אתה? לאן נעלמת? שמעת את מה שאמרתי לך? אני אוהבת אותך אבא!" צעקתי. חיפשתי בכל מקום, הוא לא שם.
"אבא! אל תעזוב אותי שוב!" צעקתי עם דמעות בעיניי "אני מתחננת! בבקשה!"
"אתה לא יכול לשבור לי את הלב שוב אבא! יש לי רק לב אחד והוא כבר שבור! אתה לא יכול לקחת את ליבי איתך אבא! בבקשה אבא! זה הדבר היחיד שנשאר לי! אל תיקח את ליבי! בבקשה אבא! תחזור!" צעקתי את נישמתי והדמעות לא מפסיקות לרדת
"אבא!!!!!!!!!!!!!!!!!" צעקתי צעקה חזקה ומהדהדת. מלאת כאב, כעס וגעגוע.
התיישבתי במיטתי, מלאת זיעה ונשמתי בכבדות.
אני לוקחת את ידי ושמה אותה על ליבי. אין כלום. לא רעש, לא פעימות,לא לב. הוא לקח לי אותו. הוא לקח לי את הדבר היחיד שנשאר לי, הוא לקח לי את הלב, כל פעם מחדש.
הוא לוקח לי את הלב בכל יום, בכל שעה, בכל שנייה, כבר 16 שנים.
והוא לא משאיר כלום.