לצחוק כי עצוב

צחקתי. אולי הצחוק הכי חזק שצחקתי בו מעולם. צחוק כל כך חזק שהבטן התחילה לכאוב, הראש הסתחרר והקול נהיה צרוד.
צחקתי. כי מותר לצחוק.
צחקתי כי באותו רגע לא מצאתי משהו אחר נכון יותר לעשות. צחקתי כי היה מצחיק!
לפחות כך אני חשבתי בהתחלה…
צחקתי. עוד צחוק אחד אחרון שחנק אותי לגמרי, וחבל שכך, חבל שלא חנק באמת.
צחקתי כי כולם מטופשים, צחקתי כי אני הכי מטופשת מכולם.
צחקתי כי אנשים נדבקו מצחוקי, כי צחוק מדבק -לא?
נשמתי קצת, כדי להירגע מהצחוק הפרוע, אבל זה הצחיק אותי עוד יותר.
צחקתי כי נזכרתי במי שהייתי פעם ובמי שאני לא אצליח להיות יותר.
צחקתי כי אין תמיד סיבה לצחוק. צחקתי כי ידעתי- שעל צחוק יחזירו בצחוק ואם ישאלו "מה מצחיק?" אז אוכל להמשיך לצחוק ויותר לא ישאלו.
צחקתי כי ידעתי שאם אבכה ירחמו עלי, אם אבכה ישאלו "למה?" ולא יניחו.
אז צחקתי עוד יותר!
על החברה שלנו, למה כשבן אדם צוחק כמו משוגע לא תמיד ישאלו "הכל בסדר?" ואם מישהו יזיל דמעה אז ישר בריצה: "מה קרה?! מה קרה?!"
אז אם אסור לבכות- אצחק.
ואפילו יותר חזק.
בלי בושה.
כי לא נשארה לי ברירה.