לצאת מארון הספרים
במשך שנים שאני מתכחש לזהותי האמתית. אבל זהו,אני יודע שמה שאני זה, אני. אני צריך להיות גאה בזה. במשך שנים אמרתי לעצמי שאני לא כזה. אבל אני כן.
רוב העולם נגעל מהם,סולד מהם.
"איך אפשר להיות כזה? זה לא נורמאלי…" לחשה לי אחותי, כשהיינו עוברים ליד שניים כאלו.
"כן,אה? לא סובל אותם." אני אומר. אך לא בכנות.
כשהבנתי שאני כזה. לקח לי זמן לעקל. זה אפילו בהתחלה הגעיל אותי.
"אני לא רוצה להיות כזה!" צעקתי לעצמי בראש.
זה סוג של מחלה שלעולם לא תתרפא ממנה. גם אחרי שתמות זה ירדוף אחריך. אנשים תמיד יזכרו אותך בתור אחד מה"מוזרים" האלו.
הם באמת מוזרים ושונים.
עם המשקפיים המרובעות שלהם,והמכנסיי סבא שהם מרימים עד הגורגרת,הסנדלים עם הגרביים. כל היום הראש שלהם תקוע בתוך ספר מדע בדיוני,או סתם ספר. או שהם מחליטים להידבק למסך המחשב, ולשחק בסולמות וחבלים.
"איזה חנונים." היה צוחק עליהם חברי הטוב אבי. "אם אי פעם אני אהפוך לחנון,תירה לי בראש"
הם ילדים טובים. לא יוצאים למסיבות. הקרחנה הכי גדולה שהיו בה אי פעם זאת מסיבת יום הולדת. מקום הבילוי החביב עליהם זה הספרייה,ומועדון המעריצים של "בובספוג ופטריק"
הם גם לא אתלטים במיוחד. נמושות.
אבל אין רק חנונים יש גם חננות. הייתי מביט מהצד איך הבנות היו משפילות אותה.
"חנונית. אפסית. שמנה." היו קראות לה. לבי היה מתכווץ למשמע הקריאות.
"אבל זה מה שהיא. זה מה שהיא אוהבת. למה אתן לא יכולות לקבל אותה כמו שהיא?" חשבתי לעצמי.
עם הזמן קהילת החנונים מתפתחת. יותר נערים מגלים את זהותם האמתית,בתור חנונים. נפתחים גם מועדונים מיוחדים רק שלהם. הם אפילו הוציאו כמה ספרים על הישרדותם בבית הספר בתור ילדים חנונים,כמו :יומנו של חנון,יומנה של חנונית, ערפד חנאן כותב יומן,ועוד…
גם יש סדרות,וסרטים בהשראתם. הם גם הוציאו טרנד לבוש משלהם, שאפילו הלא חנונים לובשים. הם מתפתחים,ונהפכים לאנשים משגשגים,ומצליחים. האנשים המפורסמים ביותר היו פעם חנונים. ביל גייטס,סטיב ג'ובס,אפילו ג'סטין טימברקל,ודניאל רדקליף!
אבל זה לא ממש מנחם אותי. עדיין צוחקים על הקהילה החנונית. איך אני אספר את זה למשפחה שלי,לחברים שלי,שאני חנון. הם לא ירצו לדבר איתי יותר. אבל אני לא יכול יותר להסתיר את זה. אני אוהב לקרוא,וללמוד,וסרטי מדע בדיוני! הם יצטרכו לקבל אותי,ולאהוב אותי ,כמו שאני!
"אימא,אבא,אחים,וחברים. ביקשתי ממכם להגיע הנה כי יש לי בשורה לספר. זה לא היה קל,אתם תהיו המומים,ואולי אפילו קצת תיגעלו ממני אחרי זה-בדיוק איך שאני קיבלתי את זה, כשגיליתי. אבל אם אתם באמת אוהבים אותי כמו שטענתם לפני הרגע הזה,אז אתם תלמדו לקבל את זה באהבה…" שאפתי אוויר,ובלעתי רוק "אני חנון. אני חנון. זה מה שאני…ניסיתי להיאבק בזה,אבל…זה ניצח. אני מקווה,ומבקש שתלמדו לאהוב אותי אף על פי המגרעת הזאת. רק שתדעו שזה לא כזה נורא,אם אתה אוהב לקרוא במקום ללכת למסיבות. זה לא כזה נורא! ולדעתי בכל אחד טמון החנוניק הקטן הזה בתוכו,רק פשוט אתם מכחישים את קיומו. ואני חושב שזה לא הדבר הנכון לעשות. ועוד משהו…אני רוצה שתדעו שאני עדיין אותו יואב,שהכרתם,ואהבתם. רק קצת שונה. תודה לכם."
תגובות (5)
הסיפור נחמד אני רוצה לראות את ההמשך…
אין המשך. זה סיפור קצר. סוג של מונולוג
חמוד. יואב, אחי לחנוניות, ברוך הבא. ^^"
נה, יואב חמוד.
חמוד, אבל לא אהבתי את התיאור של החנונים. בכול חיי, בתור אחת שמחשיבה עצמה גיקית, לא ראיתי חנון שלבוש כמו בסרטים. לא ראיתי חנונים מחוצ׳קנים עם שלייקס, ויש חנונים שדווקא כן טובים בספורט. חוץ מזה, אני לא ממש אוהבת את המילה חנונים בדיוק מהסיבה הזאת, בגלל האסוציאציה שהמילה יוצרת. בקיצור, אהבתי את הכתיבה, אבל עצבנו אותי התיאורים.
חח קודם כל תודה על הביקורת,וגם אני מחשיבה את עצמי בתור גיקית/חנונית(קראי לזה איך שאת רוצה) כל מה שנכתב זה כמובן בהומור,ולא בכוונה לפגוע. גם המסר שרציתי להעביר בסיפור הוא שבני נוער מפחדים שהחברה תראה אותם בתור "חנונים". כל מה שבני נוער מראים לחברה זה הצגה אחת גדולה. אז בגלל זה לקחתי את זה למקום קצת קיצוני. גם בשביל החברה הצעירה חנון זה שילוב של לבוש גרוע,קריאה,משקפיים ענקיות…(את הבנת אותי). גם שימי לב שיש חלק שאני כותבת "שהחנונים" משגשגים,ומצליחים,שזה דווקא פלוס. גם מה בכלל פירוש המילה חנון?! מקווה שהבנת אותי :)