לפעמים באמצע החיים

לפעמים פתאום, באמצע החיים, קשה לה לנשום. כי כל הכאב שנעלה בתוכה מאיים להתפרץ. עיניה דולפות. והמסכה אותה עטתה זמן כה רב מתחילה להתקלף. והכאב חוזר. מציף אותה. בוער בתוכה. והיא נועלת את עצמה בתא השירותים הקרוב ביותר ושם היא מתפרקת.
נותנת לכאב להרטיב את פניה. לשטוף את האיפור. היא שורטת לעצמה את הזרועות. כדי להילחם בעצמה. כדי להסיח את דעתה מהקרב שבפנים. כדי לא להיזכר בעברה. ואחרי כמה דקות הכל נרגע. בבת אחת. כמו שריפה שנכבת לפתע. והיא נשארת עם פנים לחות ומרוחות באיפור, עם יד כואבת ופצועה ועם המון רגשות אשם. אז היא שוטפת היטב את פניה, לובשת סוודר שיסתיר את שהתרחש ועוטה על פניה את החיוך המזויף. ואז היא ממשיכה הלאה.כמו תמיד, עד לפעם הבאה.