לפעמים

לפעמים אני עצוב,
ולפעמים אני שמח.
לפעמים אני כועס,
לפעמים אני רגוע.
ולפעמים אני שונא
לפעמים אני…
לא אוהב. אף פעם לא אוהב. אין לי מאכל אהוב, אין לי צבע מיוחד, אין לי חבר ואין לי חברה. אני זאב בודד, ולפעמים אני עצוב ולפעמים אני כועס, ואז אני ממשיך וחי כרגיל כאילו שכלום לא קרה.
לפעמים ניגשים אליי אנשים ושואלים מה עם אהבה, ולפעמים אני נהיה עצוב ולפעמים כועס, אבל תמיד אני מתרץ שהכל בסדר ושהחיים ממשיכים, גם אם אוהבים וגם אם לא נאהבים.
לפעמים אני הולך ברחוב ופוגש אנשים שאני מכיר, ולפעמים אני שמח ולפעמים אני רגוע, אבל תמיד הכל בסדר. "היי, מה שלומך? שלומי טוב, תודה. המשך יום טוב ושיהיה בהצלחה!"
אומרים שכלום לא עצוב ושהכל כרגיל, אבל לפעמים עצוב ותמיד כרגיל.
לפעמים אני יושב על חוף הים, ותמיד השמש מעל ראשי, תמיד השמש כאן איתי, ולמזלי עם השמש אני נטרלי- אותה אני לא שונא.
לפעמים על חוף הים מסתובבים ילדים קטנים שהשתחררו מהלימודים, לפעמים בנות יפות בבגדי ים קטנטנים, לפעמים זוגות, לפעמים זקנים, לפעמים כלבים ולפעמים ציפורים.
תמיד אני בוחן את ההולכים בעיניי ומסה לחשוב משהו, אבל אני לא מצליח.
תמיד אני ריקני.

תמיד כשאני יושב על חוף הים, אני יושב לבד ואף אחד לא ניגש. זה מוזר לגשת לבן אדם זר ולפתוח בשיחה.
היום, היום זה לא לפעמים ולא תמיד. היום ישבה לידי בחורה ושתקה. לפעמים העפתי לעברה מבט, והיא, ריקנית, צופה אל הים… אז צפיתי יחד איתה בשקיעה. השמש שלי הפכה לאדומה והשמיים נצבעו בכתום, ולאט נעלמה לה מן הרקיע והלכה לישון.
לפעמים אני קם והולך, אבל היום זה לא לפעמים. היום נשארתי לשבת. היא לא הלכה, כנראה שהיום זה לא היום לפעמים שלה…
חיכיתי שתלך, לא רציתי להיות הראשון שעוזב… והיא, ריקנית, נשארה לצפות בגלים של הים.
ניסיתי לחשוב, אבל לא הצלחתי, וזה הרגיש נכון כי גם היא לא חשבה על כלום. שנינו יושבים וצופים.
שעה עוברת, עוד שעה, שנינו לבד על חוף הים ושום מילה עוד לא נאמרה.
לפעמים אני כועס, אבל עכשיו אני רגוע.
היא החליטה שתקום ותלך, לפעמים צריך לותר…
לפעמים אני רגוע ולפעמים אני כועס.

תמיד כשאני יושב על חום הים, אותה בחורה מתיישבת לידי ולא מחליפה מילה.
לפעמים אני זורק לעברה מבט, אבל היא ריקנית.
לשנינו אין מילים.
תמיד אני כועס כשהיא הולכת, ותמיד אני רגוע כשהיא נמצאת. תמיד השמש שוקעת והשמיים משחירים, תמיד אנחנו מחכים שעה ואז הולכים.
לפעמים אני שמח ולפעמים אני עצוב, ולפעמים… היא מתחילה לזרוק כמה מילים לאוויר. קודם רק מילים- גלים, שמש, ים… אחרי כמה שקיעות, היא זרקה לי משפט.
"השמש שוקעת. אני טובעת."
זרקתי לעברה מבט, והיא, ריקנית, מביטה אל הים.
"את על החוף. את בטוחה עכשיו." ניסיתי לנחם.
"השמש טובעת. אנחנו לא עושים כלום חוץ מלבהות בה ולחכות שתעלה שוב בבוקר."
"אנחנו עושים את זה תמיד… לפעמים זו לא רק השמש, לפעמים אלו גם אנשים…"
"לפעמים אני שונאת את חוף הים." היא שילבה את אצבעותייה באצבעותיי.

לפעמים אנחנו יושבים על חוף הים ושותקים, לפעמים אנחנו זורקים כמה מילים לאוויר. אף פעם אנחנו לא זורקים משפטים, לפעמים זורקים מבטים, אבל תמיד כשהשמש טובעת, אנחנו שנינו ממוקדים.
לפעמים אני שונא את השמש, שמרשה לעצמה לטבוע בזמן שאנחנו פה, ולפעמים אני אוהב אותנו ואת זה שאני פתאום לא זאב בודד.
לפעמים אני אוהב את השמיים,
ולפעמים אני שונא את הים.
לפעמים אני שונא את השמש,
ולפעמים אני אוהב אותה.