לפעמים/

קשה להתעלם מכל הכאב שיושב על הלב. כל פעם שמשהו טוב קורה, משהו אחר בא והורס אותו. אני הולכת בשביל שלי ומשתדלת להיות כמה שיותר, אני, כי יותר קל ליפול אל תוך התהום מאשר להתנגד לה.
החיים עוברים כמסכה גדולה של סבל ועצב, ופתאום אני מבינה שאני כבר לא זוכרת מה זה להנות. מה זה להיות חופשייה בלי צרות.
מה זה שמוח בלי לבכות.

לפעמים אנחנו מחכים שאנשים יגידו את מה שאנחנו רוצים לשמוע, כלומר, את האמת. שלא ישקרו בשאלה הכי סתמית כמו "מה קורה?" או "איך אתה מרגיש?" אנחנו רוצים מהם את אותה כנות שאנחנו מעניקים לאחרים.
אבל לפעמים זה יותר מידי לבקש.
יש זמנים שבהם האמת שמורה רק לאלו שאנו בוטחים בהם באמת, שאפשר להרגיש בנוח לידם ולדבר על הכל. אלו שמבינים אותנו ויודעים על מה אנחנו חושבים גם בלי להגיד מילה.
אבל לפעמים האמת היא סוד, והוא לא שלנו לספר. אז הבעיה יותר קשה, כי הכאב והצורך לספר למישהו אוכל אותך מבפנים, ואין לך מה לעשות לגבי זה.
אני כבר לא יודעת מה זה לדבר.

תמיד רציתי להרגיש חלק, להיות מישהי כמו כולם. בלי לפחד, להיות עם אומץ.
פתאום הכל סביבי זז, מתחבר, מרגיש נכון, סוף סוף. מצאתי אנשים שיהיו איתי, גם אם לפעמים קשה, כאלה שאפשר לדבר איתם, שיקשיבו. מצאתי בלבי פתח להכניס אנשים לאט לאט, לא לוותר. פתאום התחלתי לקבל את מה שתמיד רציתי, וההרגשה הזו פשוט עושה לי טוב. מצאתי לי חברים שלא מחפשים טובות.