לפעמים חלומות מתגשמים

בצעדים איטיים הוא הולך בשדרה. מעט כפוף. ביד אחת אוחז נרתיק גיטרה ובשניה – שקית ניילון שחורה. מתיישב על ספסל בצל ופותח את הנרתיק. שקית הניילון האטומה מונחת על הספסל לידו. מוציא את הגיטרה הישנה ומניח את הנרתיק הפתוח למרגלותיו. מחבק את הגיטרה ומתחיל לפרוט. עיניו אורות והוא מזדקף. עוצם עיניים ושוקע בנגינה כשבדל חיוך על שפתיו – חיוך של חופש.
אם תשאלו את איגור מהן המילים הראשונות של אמא שעולות בזכרונו, יהיו אלה בלי ספק "איגור, לך להתאמן". "איגור, לך לנגן". כבר בגיל שלוש הושיבה אותו מול הפסנתר ובאצבעות קטנות ניגן במשך שעות רבות בכל יום. שנה ועוד שנה ועוד שנה. בכל שנה גדלו האצבעות, גדל הרפרטואר וגבר הלחץ המשפחתי. בעיר הקטנה שבמרכז אוקראינה היו שלוש מורות לפסנתר. שלושתן קשוחות וקפדניות. "ילד מוכשר צריך להתאמן הרבה. ילד שלא מתאמן לא מקבל ארוחת ערב. ילד שלא מתאמן מקבל מכות. בראש, ברגלים, בגב, רק לא בידיים. אצבעות צריכות להשאר חזקות שיוכלו לנגן בלי שגיאות".
בגיל שש עשרה כבר הצטרף אל התזמורת העירונית ועדיין חטף מכות על כל שגיאה. בפראק שחור ובנעלים מבריקות ניגן קונצ'רטו לפסנתר ותזמורת, ניגן רסיטלים באולם התרבות העירוני, ניגן סונאטות בתחרויות איזוריות והמשיך להתאמן יום יום שעות.
הוא שנא כל רגע.
בימי הקיץ חלם על ציוץ ציפורים ועל פרחים בגינה. בחורף חלם על טיולים בשלג, על סמובר מלא תה מתוק ועל וודקה. חלם וניגן.
כשעמד ברשות עצמו החליט לשבור את הכלים. עזב את הבית ועלה לארץ ישראל. ארץ קטנה וחמה שאין בה מקום לפסנתרן מעיירה קטנה באוקראינה. שכר דירה קטנה בבת-ים והתחיל לעבוד במפעל. ושוב שמע את הקולות: "איגור צריך לעבוד יותר", "צריך לשלם לגן של הילד, לבית הספר של הילד, לאוניברסיטה של הילד" .
ואיגור עבד יותר. בימים עבד במפעל, בלילות – באבטחה.
הוא שנא כל רגע.
בימי הקיץ חלם על וודקה צוננת ובחורף – על יין מתוק.
כשבנו עמד ברשות עצמו החליט לשבור את הכלים. עזב את הבית, קנה גיטרה יד שניה ויצא לחיים חדשים. ישן במקלט של בית בתל אביב, מנגן בשדרה ובקבוק וודקה עומד תמיד לידו מוסתר בתוך שקית ניילון שחורה.