לפני שאפול

לפעמים חשבתי שהמוות יהיה קרוב אליי בעוד הרבה שנים. לפעמים חשבתי שהוא אוטוטו בפתח, מוכן לקחת אותי. לפעמים פשוט התעלמתי מהעובדה שיש כזה דבר מוות. אבל אף פעם לא חשבתי על הרגע בו המוות ייקח אותי אליו.

**************************************************************************************************

זה קרה לפני הרבה שנים. למרות שזה היה כה מזמן, אני זוכר את הרגעים האלו בבירור. אני זוכר כל פרט בהם, כל שנייה בהם. אולי דווקא בגלל שאילו היו רגעי האחרונים.
אני זוכר ששכבתי במיטה. מיטת בית-חולים לבנה ונקייה, כמו תמיד. פשוט שכבתי ולא חשבתי על דבר.
ואז הרגשתי שהכול נהיה אפור. הכול נהיה כהה יותר, כאילו משהו נורא עומד להתרחש. כאילו סערה עומדת להתחולל.
ואז היא הופיעה. היא הייתה כה יפה – שיערה היה ארוך וזהוב, ממש כמו זהב, והיא לבשה שמלת אבל שחורה. היא לא ענדה תכשיטים כלשהם, אפילו לא עגילים. עיניה היו כמו מערבולת של צבעים – כה מיוחד, דבר שמעודי לא ראיתי.
ואז היא חייכה. חיוכה היה קטן, אצילי. כאילו היא חוששת מדבר מה, ממה שעלול להתרחש.
"מה שמך?" היא לחשה.
"קייר." אמרתי. היא הושיטה את ידה ונגעה בידי.
"שם יפה," היא אמרה. קולה היה שקט, כאילו היא מציגה את הים לאחר הסערה. "שם מיוחד."
שתקתי. לא ידעתי מה להגיד.
"שמי הוא היילי. באתי לכאן לקחת אותך."
"לאן?"
"למקום טוב – אתה תראה. שם אין רוע, אין מלחמות. יש רק שלום וטוב. השמיים תמיד תכולים, הדשא תמיד ירוק ופורח. אתה תפגוש חברים חדשים – לעולם לא יהיה לך כואב, לעולם לא תהיה בודד. יותר לא תצטרך לפחד – הכול יהיה ממש כפי שרצית תמיד."
המשכתי לשתוק. לא ידעתי אם אני רוצה את זה. מצד אחד – בזמנים האלה אני כל כך סובל… אבל אם אצא מזה, אוכל לחזור לחיי הקודמים, מקסימום לסלול לי חיים חדשים…
"אני יודעת שאתה לא רוצה. אבל אין באפשרותך לבחור – זה כבר הסוף."
דמעה זלגה במורד פניה. למה היא בוכה? היא לא זאת שעומדת ללכת.
"אני יודעת שאתה תוהה, למה זה ככה. למה אני בוכה, כשאתה צריך להיות עצוב. אבל תבין – זה קשה. זה קשה לבשר לאנשים שזהו – זה נגמר. זה קשה לראות אותם ככה, כשהיו להם חיים – ארוכים או קצרים, טובים או רעים – אבל בכל זאת חיים, זה קשה לראות אותם נלקחים מהם. זה פשוט קשה." היא הסבירה את עצמה. הנהנתי. אני מבין אותה. אני באמת לא יודע למה, אבל אני מבין אותה. אולי מכיוון שאני במצב המקבל.
"אל תדאגי – אני לא אקשה עלייך. אני מסכים פשוט… ללכת."
חיוך קלוש נוסף עלה על פניה. היה זה חיוך של תודה – כאילו שהיא מודה לי. על כך שאני מסכים.
"אבל הדרך קצת קשה – וארוכה. כמו נפילה. נפילה ארוכה – אל התהום של השיכחה. אתה תיעלם מהעולם הזה."
הנהנתי. זה קצת הפחיד אותי – על מי אני עובד, זה הפחיד אותי – כל העניין הזה של ההימחקות.
"אני יודעת. כולם מפחדים. אבל כולם עוברים את זה – בסופו של דבר." היא אמרה. הבטתי לעברה.
"אבל אני יכול לבקש משהו? משהו אחד, לפני שאפול?"
היא הנהנה בהיסוס קל.
"תבטיחי לי – שזה לא יכאב. לא לי, אלא לקרובים שלי. למשפחה שלי, לחברים. אני לא רוצה שיכאב להם כשאני לא כאן."
"אני אנסה."
למרות שיש עוד דברים שרציתי לעשות – אני כבר לא כל כך מפחד. הנפילה לא תהיה כזאת ארוכה, למרות שתהיה. אחד הדברים היחידים שהטרידו אותי – זה איך כולם יקבלו את זה. אבל אם היא תעשה שלא יכאב להם – אני מוכן. אני אפול אל תוך התהום העמוקה הזאת, בה אף אחד לא יזכור אותי לעולם.
לפני שאפול, יש לי בקשה אחת. לפני שאפול, יש רק דבר אחד שאני רוצה.
אני עוצם עיניים. אני עומד על קצה של תהום עמוקה – עמוקה ואפלולית. צעד אחד ואני נופל. אבל לפני שאפול, אני רוצה שישכחו ממני. שלא יזכרו אותי, לעולם.
"אני מבטיחה." קריאה הדהדה בין הקירות הבלתי נראים. חייכתי חיוך אחרון. המחשבה האחרונה שעברה בי בעודי בחיים הייתה, שלפחות זה קרה.
ונפלתי.