לפני חצות: פרק ראשון

לא ראיתי את הסכין עד שכבר היה מאוחר מידי, וגם אילו ראיתי אותה מוקדם יותר, לא הייתי יכולה לעשות דבר, היא נעה הרבה יותר מידי מהר לכיווני.
אני חייבת לומר לכם, שהדבר האחרון שהרגשתי לא היה הכאב של הסכין, אלא כאב הבגידה, משום שידעתי טוב מאוד למי הסכין ההיא הייתה שייכת.
אני לא יכולה לעשות דבר לאחר שהסכין ננעצת בבטני, לא בגלל שאני משותקת למראה הדם, אלא בגלל שהכאב היה מעוור ממש.
אני חושבת שהסכין שברה צלע בדרכה פנימה, ואני חייבת להודות שלרגע נורא אחד, בזמן ששכבתי על הרצפה הקרה ההיא, הצטערתי שהסכין לא פגע בליבי, בגלל שהדבר היה מקצר את סבלי.
אני לא יודעת כמה זמן שכבתי על הרצפה ההיא ודיממתי למוות, אבל ידעתי שהייתי שם לפחות כשעה, ואני בהחלט מקווה שגן העדן שווה את הסבל הזה.
אני כמעט מודה לאלוהים כאשר העולם מתחיל להחשיך סביבי, כאשר הכאב מתחיל לדהות, אני רוצה לחיות, לשרוד, אך ברגע ההוא, להיפטר מהכאב היה הדבר החשוב לי ביותר.
אני חייבת לומר לכם שהאור לא הגיע מיד, זה לא היה כמו שכולם סיפרו, במשך זמן רב, הכל היה פשוט חשוך, כמו לילות חסרי כוכבים במקום לו קראתי פעם בית.
האור מגיע בסופו של דבר, אם כי הוא לא כמו האור שאנשים מתארים, הוא לא חזק במיוחד וגם לא מושך תשומת לב רבה מידי, זה פשוט אור, כמעט כמו אור של נר, אך מעט חזק יותר, מעט שונה.
"אתה חושב שהיא תחיה?" הקול שואל, ואני חייבת להודות שלרגע אחד אני לגמרי מבולבלת, אם באמת מתתי, למה שיהיו שאלות כאלו ברקע?
אז נכון, השם שלי לא נכלל כאשר שאלו אם 'היא' תחיה, אך משהו בצורה בה נשאלה השאלה, גרמה לי לחשוב שמדברים עליי.
מהרגע שאני שומעת את המשפט ההוא, נראה שכל החושים שלי מתחדדים, טוב, לא בדיוק מתחדדים, הם פשוט חזרו לעבוד כמו שהם היו כאשר, אלוהים, אני פשוט לא יודעת איך לנסח את זה, הם פשוט עבדו כמו שהם עבדו תמיד, מה שקצת מוזר לי, בגלל שאני שדי בטוחה שאני אמורה להיות מתה, אך איכשהו, הכל סביבי פשוט נראה כל-כך נורמלי, כל-כך כרגיל, שאני חייבת להודות שאני כבר לא בטוחה מה קורה פה.
אני לא מבינה שפקחתי את עיני והבטתי סביבי עד שמבטי נתקל בשלו, אני מניחה שהכל פה היה כל-כך מוכר לי, שחשבתי שדמיינתי את זה, הכל היה כל-כך מוכר, חוץ ממנו כמובן.
אני לא יודעת בדיוק איך להסביר אותו, אני רק יכולה להגיד לכם שאם מלאכים היו קיימים, הוא בהחלט היה יכול להיות אחד מהם.
"את ערה?" הוא שאל, ולמרות שהיה ברור שהוא מנסה להישמע רגוע, או אולי דווקא אדיש, היה אפשר לשמוע בברור את ההפתעה בקולו, כאילו הוא לא מאמין שאני באמת ערה, או בחיים, רציתי לומר לו שגם אני לא מאמינה שזה מה שקרה, אך לא אמרתי כלום רק בהיתי בו.
"את יודעת מה קרה לך?" הוא שואל, מקווה כנראה לשמוע משהו שאני לא יודעת, רוצה לשמוע מה בדיוק קרה לי, אם כי אני לא יכולה ממש לענות לו.
"מתתי." אני אומרת, וקולי נשמע צרוד כמעט חלוד, נראה שזה העדות היחידה למה שקרה לי, זה והדם בקדמת שמלתי, זה מוזר, אתם יודעים, השמלה ספוגה בדם, אך אני לא יכולה לראות שום פצע מבעד לחור דרכו הסכין נכנסה.
"לא בדיוק," הוא אומר ונראה שהוא רוצה לומר עוד משהו, להוסיף, אך הוא לא כל-כך בטוח מה הוא עוד יכול לומר לי, הוא לא יודע איך לענות על השאלה העומדת באוויר.
"את יכולה לעשות לי טובה?" הוא שואל לפתע, ואני רוצה לענות לו, אך אני כל-כך עייפה לפתע, נראה שהאנרגיה שהייתה לי רק שנייה לפני כן, נעלמה.
אני מרגישה כיצד עיני נעצמות מעצמן, ואני מגלה שאני מפחדת, אני מגלה שאני לא רוצה לעצום את עיני מפחד ממה שיקרה לאחר מכן, אני לא יודעת איפה אתעורר ואם בכלל אהיה אני, אך אני בעיקר מפחדת, שלא אתעורר בכלל.
אני מביטה בו, ויודעת שלא אוכל להחזיק את עיני פקוחות עוד זמן רב, אז אני פשוט מהנהת, לא בטוחה שהוא ראה זאת בכלל, יכול להיות שהוא פשוט המשיך ללא תשובה, אך יכול להיות שהוא ראה את התנועה הקטנה ההיא, זו שניסתה להיות ניד ראש.
"תנסי להישאר בחיים."