לעצום עיניים

טוליפ בהתה במים הכחולים. המים הכחולים, למרות שהשמיים מעליהם היו בצבע צהוב נוראי. צהוב כזה, צהוב של מגפות.
לטוליפ יש אבאמא ואחות קטנה.
לטוליפ יש שפתיים, ידיים, רגליים, וכל מה שבן אנוש צריך.
חוץ משכל.
אין לה מוח, המסכנה.
אבל לא באמת, היא לא מסכנה. אין צורך ברחמים, בבקשה. היא בסדר. כל עוד השמיים כחולים.
והיום הם צהובים, לעזאזל. למה הם צהובים. צהוב כזה נוראי. של חולדות חולות.
טוליפ מחפשת אחר פרח האטרופה בלדונה. יש לו פירות שחורים וקטנים, כאלו חמודים, מתוקים, מקסימים ממש. והפרחים שלו, כאלו יפים, כאלו סגולים.
רק בטח ביום כזה מכוער, עם שמיים צהובים, הפרח יהיה בצבע חום.
טוליפ לא אוהבת את הצבע החום. כי השמיים, שמיים צהובים, באיזה קטע. כאילו שהם חולים, העננים.
ואם, רק אם, אולי, נניח, יקרה מצב וטוליפ לא תמצא את האטרופה בלדונה, אז יהיה לה רק את פרח עיני הבובה שקטפה מקודם. גבעול וורוד, פירות לבנים, איזו מושלמות, איזו.
טוליפ עייפה, טוליפ רעבה. היא התיישבה על שפת הנחל, משכשכת רגליים, קוראת פעמיים לשמיים, שלא שומעים לבכייה כי לשובבים אין אוזניים.
קטפה טוליפ אחד מעיני הבובה, ומוללה אותו בין האגודל לאצבע בידה הימנית, עוצמת עין אחת, בוחנת את הלובן של הפרי, והנקודה השחורה, אל מול השמיים הצהובים. דווקא היום, הם צהובים. צהוב כזה, של מלאכים.

את הפרחים תביא טוליפ לאחותה הקטנה,
עם חיוך ומנגינה,
שתאכל, שתאכל,
כי ככה,
היפה, המתוקה, השובבה, העדינה,
זו, האחת שיש לה שכל,
שיש לה עתיד,
שתי ידיים, ואף, ואפילו רגליים,
ככה היא לא תגדל.
ולא תצטרך לסבול יותר
משמיים צהובים.
למה השמיים צהובים, לעזאזל.
בגלל שהשמיים צהובים, רק בגללם,
לטוליפ יש פחות שכל מבדרך כלל.
כי הצהוב גורם לה לא לחשוב.
טוליפ צמאה, טוליפ רעבה.
ובידה נמצא פרי, מתוך הפרח של הצמח.
לבן, טהור, קטן, ויפה.
לבן כזה של מלאכים.
לבן כזה, כמו הלבן בעיניים של טוליפ.

לטוליפ יש שפתיים, ידיים, רגליים, וכל מה שבן אנוש צריך.
לטוליפ יש שתי עיניים, לבנות, עם עיגולים שחורים קטנים בתוכן.
והעיניים של טוליפ, שלא יסגרו עוד לעולם, בוהות בחוסר מודעות
אל עבר השמיים.
השמיים האשמים.
אין להם מוח, למסכנים.