לעמוד על כיסא

"הכל סיפור בחיים" אומרת אחת הנשים שיושבות כאן. "הכל חרטא, כן", עונה לה הקשישה בכיסא גלגלים שיושבת מולה.

הדרך למרפאות החוץ של וולפסון לא מוכרת לי ובכל זאת, אני מרגישה כאילו הייתי שם. הטראומה משרטטת נתיבים גיאוגרפיים או פשוט, כל בתי החולים נראים אותו דבר: שביל צר, איים ירוקים מפלסטיק ודשא סינטטי מצדדיו. מקרר פחיות שתייה במחיר מופקע וריח… מאז 2020 הריח של בית החולים קיבל תפנית מטרידה. מסתנן על ידי מסיכה חד פעמית והבל נשימה. ריח רע.

המרצפות החומות המנוקדות בלובי של מרפאת האף אוזן גרון מבריקות מניקיון ובכל זאת, יש פה תחושה של לכלוך וזוהמה. אנשים בצבעים ובגדלים שונים מקיפים אותי, יושבים על כיסאות ההמתנה. אני שונאת את כולם ולרגע מהססת, אולי אלך לרופא משפחה, פשוט. לא נראה לי שמצבי מצריך המתנה של שעות באווירה הזו. אבל באינסטינקט הילדה טובה שלי, אני מתיישבת ומחכה.

רגע לפני שהנשימה שלי מתקצרת והחרדה מפלסת את מקומה בנתיבי הדם, אני שמה חומת הגנה. והנה נשלחה אליי אחת טובה במיוחד: הכל חרטא. כל החיים סיפור.

"אני הייתי בסדר ופתאום הלכתי. נופלת. והאוזן, יורד דם ולא מפסיקה", מספרת האישה הקשישה בכיסא הגלגלים. אני תוהה אם היא עירקית או אשכנזייה. משהו במבטא מסגיר אותה אבל משהו באופן בו היא הוגה את הי' גורם לי לחשוב מחדש.

"24 שעות אנטיביוטיקה! אתה יודע מה זה?" היא שואלת בדרמתיות את האח האתיופי שיושב מולה. "חודשיים בבית בלב. פה ארבעה חודשים. ביום, בלילה, בצהריים… כל הזמן. בסוף הרופא אמר חייבים לנתייח". היא הוגה את הי' הכפולה מכל הלב ואני נזכרת ביהורם גאון מברך את אמא שלי בסרטון וידאו ששלח לנו כשחלתה. ביקשנו ממנו והוא ביקש לחזק אותה. גם הוא והי' הכפולה, המנחמת. שבעצמי אימצתי אותה. ילדה בת שלושים מדברת כמו חלוציייייי 48.

"זה היה ניתוח מאד מסוכן. נתנו לי לחתום על ניירות, אמרתי… מה אני אעשה. אני לא אעשה כלום? אתן לדם שירד ככה כל הזמן? מה אני אעשה" היא תוהה עם כולנו כאן בחדר ולוקחת אותי במסע אל אותו יום באיכילוב, במיטה המתגלגלת. מורידים את אמא לניתוח. אמא לא יכולה כבר לדבר אבל מסתכלת לנו בעיניים, שואבת מאיתנו אומץ. אחותי הגדולה חותמת על המסמכים הנדרשים. אנחנו מבינות את הסיכון שבניתוח. אנחנו מבינות את הסיכון שבחיים.

"כמו ברז שאתה פותח ברז? ככה זה היה! אז אמרתי יהיה מה שיהיה תעשו מה שאתם רוצים. אני לא יכולה להשאיר את הדם שלי ככה. דיברתי עם המשפחה. אח שלי ואחותי אמרו בסדר. הרופא הראשי פה אני מכירה אותו משנים. וכולם פחדו שיקרה לי משהו בלב אבל ברוך השם זה עבר בשלום. עכשיו כואב לי קצת אבל אין דם זה… זה היה מאד מאד קשה". היא מסיימת בקול שבור ומיד מתעשתת.

"וכל זה קרה לי מחתיכת נייר!" היא אומרת בקול. כאילו מופתעת מחדש לגלות. "האוזן גירדה לי, לקחתי חתיכת נייר, גירדתי. אחר כך, זה קורה לי הרבה פעמים, אני הולכת לרופא אוזניים הוא מוציא והכל טוב. לא. הפעם לא".

האח איתו היא מדברת לוקח את הטלפון שלו. האישה בוהה בו ומחכה שישוב להקשיב לה. מבטה נודד בין שאר הממתינים. מילים בערבית נזרקות לחלל האוויר, שני שוטרים במדים נכנסים עם מטופל באזיקים, עין אחת נפוחה ממכות. הקול המנותק במסך השירות ממשיך להדהד מספרים. אף אחד לא קם, נראה שאין שום קשר בין המספרים שנזרקים לבין האנשים הממתינים.

אבל היא ממשיכה. לא מחכה שתשומת ליבו תחזור. לא אכפת לה. כולנו מקשיבים פסיביים גם ככה. "בסוף צלצלתי לרופא כללי שלי, אמרתי לו יש לי חתיכת משהו באוזן לא יודעת איך להוציא את זה. והוא רופא שיודע הכל הכל מומחה!" היא מגייסת פאוזה דרמתית. ממרידה את כולנו לרגע כנגד כל הרפואה והמערב. "אבל הוא אמר לי 'אל תלכי לאף מקום! יש קורונה אל תצאי מהבית!' זה היה כשהתחילה הקורונה. שמעתי לו… עשה אינפקציה באוזן, עשה בעיות ועניינים והנה… עד עכשיו הדבר הזה. נראה…"

היא עוצרת, משתהה. אולי שוקלת במוחה מחדש את רופא המשפחה המומחה שלה. האם בגללו הגיעה למצב הנוכחי? היא כנראה לא תתקשר אליו יותר.

"אנחנו איזה מספר?!" היא צועקת פתאום לאח, אולי הוא המטפל האישי שלה."אתה רוצה ביצה? אולי אתה רעב או משהו? יש לי חצי ביצה אולי אתה רוצה?" האח מניד בראשו בביישנות. "בחייך בוא בוא תוציא לי את התיק שלי. לא רוצה לא צריך אבל אני רעבה! לא אכלתי ארוחת בוקר! לא אכלתי כלום מהבוקר מה אני אעשה אין לי חשק לאכול…"

האח או המטפל האישי מגיש לה את הסנדוויץ משקית הבד שהביאה איתה וביצה שלמה. כנראה שתכננה לחלוק אותה. הוא מסתובב ונכנס לחדר הרופא לבדוק מתי מגיע תורה. היא ממשיכה לספר לחלל החדר.

"אתמול אני… רואה שאני יכולה לקום. אני קמה מהכיסא גלגלים. הרגשתי אומץ". היא מצחקקת. קמטיה נמתחים לחיוך יפהפה. "עמדתי. וכולם מסביבי שמחים…"

האח מגלגל אותה למשרד הרופא והחדר נשאר ריק מאוויר.