לעזאזל למה לא חזרת?…

' סערה,
כמו תמיד מכה,
היא לוקחת הכל,
כל מה שהיא רוצה.

המילים,
בורחות ממני ללא שליטה,
ואני?
אני עוד יושבת, אבודה.

מוחי עמוס במחשבות,
על מה?
אין תשובה. '

אני מרגישה את העט נשמט מבין אצבעותיי, נוחת על הדף הלבן להפליא בשקט, זוהר כאילו לקח ממני את כל היכולת שלי.
סליחה, שהיתה לי, היא כבר לא שם.
הלובן, אני כבר לא יכולה לסבול את המראה הזה. לקחתי את טבלת הצבעים שלי, מכוונת אותה אל הדף וזורקת אותה בעצבים.
השחור, הסגול, הורוד, הכחול, התכלת, הכתום, הירוק, החום… הם כיסו את הדף, אך עדיין, עדיין נשאר צבע לבן.
דיי, נמאס!
העיניים יבשות אך הראש בוכה, בוכה ללא שליטה, מציף את דעתי ומונע ממני לחשוב נורמאלי.
אנחנו צחקנו, למען ה', צחקנו, אז למה אני נפגעת מזה? אני יודעת שזה בצחוק, זה לא הפריע לי עד עכשיו, מה נסגר איתי?…
אני לא מסוגלת להיסתכל להם בעיניים יותר, ובכלל, להסתכל עליהם.
הם מדברים, מצטלמים, מחבקים, מביעים דאגה… ואני עוד בצד, בפינה הקבועה. אני לא סובלת שינויים, אבל לא יכולה לסבול את מה שעכשיו.
המכחולים והבובות עפים לכל עבר, מתרסקים על קירות החדר.

' המנגינה לא מרגיעה,
היא גורמת לי לאבד שליטה,
ובתוך-תוכי אני בוכה,
בוכה על התמונה שלך.

לעזאזל הביישנות!
לעזאזל הדיבורים!
מה זה עוזר להגיד אם אנחנו לא עושים?!
ובשביל מה להגיד אם אנחנו רק בוכים?
אם אנחנו נופלים לרצפה כמו בובות בלי חוט,
מתרסקים…

נטמעים ברקע,
לאיש לא אכפת,
מחביאים הכל,
נושפים על החול;
פורקים את הכאב, צועקים אותו החוצה,
מרביצים לאוויר,
נעלמים עם הרוח '

קורעת את הדפים, מרטיבה אותם, עושה הכל רק בשביל שלא לקרוא אותם.
מספיק ודי! אל תסתכלו עליי!
הכל מסתחרר, נעלם, כבר אין אחיזה בכלום.
אני נוטשת שוב את כל מה שאהבתי פעם.
פעם, כי עכשיו זה נעלם, זה כבר לא קיים.

אתה חושב שלך היה קשה?
ולי לא?
אתה יודע מה עבר עליי?
מה עברתי?
נמאס מאנשים שמתנהגים כל כך נחמד כלפיי, כי הם לא, הם לא מבינים כמה הם פגעו בי. וזה צורב, זה גורם לכאב וסלחנות שלא מגיעה להם.
אני קשה. כן. לא מגיעה להם סליחה.
אני עברתי עלבונות בסדר?
אני עברתי התעללות שלא במודע, ולא תמיד הצלחתי להתגבר על זה. אני הייתי בוכה בפינה, מכסה את האוזניים מין הרעש.
אני סובלת מחרדת צעקות.
אני סובלת מהחושך.

החדר כבר התלכלך, אמא תגיע בקרוב, צריך להתחיל לנקות, הרי אין צורך שהיא תראה את הבלגן.
את המחברות אני כבר אזרוק, ולא משנה מה היה כתוב בהם, הרי את הצבע אני לא הצליח להסיר מהם.

' אתה חושב שהיה לך יום קשה?
נמאס לי כבר!
ספגתי את כל מה שהצלחתי,
אבל מספיק.
אתה חושב שהיה לך קשה?
אני יודעת,
אתה שיקרת, אומר "הכל בסדר" ,
חושב שאני לא רואה את המבט האמיתי שעל פנייך.

הולך לך סחור-סחור,
בלי לנסות לצאת מהביצה,
ומה בעצם כבר יש לך?
כולה יום רע.
אתה לא מנסה, לא מנסה להתגבר… '

לא מנסה להתגבר על זה, אתה חושב שכולם יכולים להביא לך את כל מה שאתה רוצה, אבל זה לא נכון!
תבין שאיש לא יעשה למענך כלום, כך שאם לא תזיז את עצמך לא יהיה לך כלום!

העיניים שלי כבר לא עומדות בזה, מין הלחץ הן פרצו, וממזמן, בערך עוד מתחילת המכתב הזה.
רק רציתי לספר לך את כל מה שהפסדת.
לעזאזל! למה לא חזרת?…