לספור עד עשר

כשהייתי קטנה ועמדתי לבכות סבתא לימדה אותי איך לעצור את הדמעות.
לספור עד עשר ולנשום עמוק.

אחד

חסרת ביטחון, ביישנית זה היה כל כולי. לא העזתי לדבר ולעמוד על שלי, להגן על הדברים שאני מאמינה בהם. לא ידעתי בדיוק מה זה לצחוק, וליהנות ובכלל לא ידעתי איך לאהוב.

שתיים

למדתי, כי זה מה שעושים. אם רוצים להתקדם הלאה בחיים ולהשאיר מאחוריך את כל מה שאתה רוצה לשכוח שהיית, לומדים. לא להתבייש מצחוק, לא לבכות ולפחד מכשלונות, גם אם מקבלים סטירה מצלצלת וגם אם נופלים על התחת.
לומדים, קמים וממשיכים הלאה.

שלוש

ועכשיו שאני כבר למדתי קצת איך להיפתח, אז ממשיכים לפרוח בכל העוצמה.

ארבע

ואז פגשתי אותך

חמש

כבר נדלקתי על אנשים, חיבבתי מאוד.
אבל אתה, אתה היית משהו אחר.
כשהסתכלתי עלייך ידעתי שיש בך משהו יותר עמוק שאתה מסתיר מאחורי העיניים האלה. כל כך רציתי לדעת, ועוד יותר רציתי להבין ולעזור.

שש

היית הפעם הראשונה שממש התאהבתי. נתתי לעצמי להיסחף, להרגיש טוב ולהשתכר מהאושר שבא עם ההתאהבות. קול קטן בראש שלי אמר שאני צריכה להפסיק, ״זה לא עומד לקרות״, ככה לחש לי ההיגיון. אבל בראש ובראשונה האהבה היא תמיד עיוורת.

שבע

עברו כמה שנים, ואני מחכה בסבלנות.
יש משהו שאתה שומר בפנים אבל אתה לא מספר לי, ואני לא יכולה להפסיק לחשוב עלייך.
אני לא יודעת אם אני יכולה יותר.
אני צריכה להשתחרר איכשהו.

שמונה

ידעתי שזה נגמר.
בצורה שחיבקת אותה.
איך שהסתכלת עליה.
עוד כאפה מצלצלת.
לא נראה לי שהלב שלי אי פעם כאב כמו באותו רגע. ברגע שהבנתי שאתה שלה, ברגע שמצאת אתה את אהבתך.

תשע

הייתי שבורה, שכחתי מה זה לאהוב ולצחוק. היו לי חברים חדשים קרובים, עצב וכאב. הם ליוו אותי אחרי שהלכת, עטפו אותי בחיבוק מנחם מתחת לשמיכה בחדר חשוך.

עשר

זה בחיים לא עובד.
אני אף פעם לא מפסיקה לבכות בעשר.
בעשר אני נכנעת והכל יוצא.
בעשר אני נזכרת ברגע שסבתא שלי לימדה אותי את הטריק הזה. היא כבר לא איתי.
בעשר אני נזכרת בכל מה שלעולם כבר לא יהיה לי.

ומגיע הרגע אחרי עשר.

ואני יודעת שזה אולי נשמע משוגע.

אבל אני חייבת להתחיל לספור ממהתחלה.

אחד….