לספור כבשים

אני מפנה את מבטי אל השעון. נורותיו האדומות מכריזות שהשעה היא אחת בלילה. זה אומר שאם אירדם בדקות הקרובות, יוותרו לי שש שעות שינה. אך איני חש עייפות ניכרת. אני מתכוון, גופי אכן תשוש – מתברר שלחוסר-המעש ישנו מחיר משלו – אולם עיניי מסרבות להיעצם ומוחי ממשיך לזרום בקצבו שלו, והוא נודד למחוזותיו שלו, איזורים שוממים שאין רגלו פוסעת בהן בשעות השמש. אני מתחיל להיזכר ברגעים מן עברי, באלה הבלתי-נעימים ובכואבים, ומוחי כמו מלטף בנוצה בצלקות, הן אלה שהותירו חותמן ועזבו זה מכבר, והן אלה שהגלידו זה עתה בלבד.
הבחנתי בהעדפתו לעלעל ברגעי-מפתח, אלה שכביכול השפיעו עמוקות על מהלך חיי, על חוויותיי, על שותפיי למסע, על אישיותי ועל ערכיי. הוא מחליט להרכיב תפאורה מתוחכמת, בה אני נהג קיטור מזוקן, סיגר מעושן-למחצה בפי, ידי האחת נשענת על כבל הפעמון, האחרת מטיילת בין ידיות ומוטות שמזדקרות החוצה מלוח המחוונים. מסילת הברזל מוליכה ליעד בלתי-מוגדר, אף הנופים תכופות חדשים לי. ארשת פניי עוטה בלבול תמידי ואני תוהה לעצמי מדוע נבחרתי אני להוביל את רכבת זו. ומדי שעה מגיעה הרכבת בפני צומת דרכים, ולרשותי רגעים בודדים להחליט האם לדחוף בידית זו או באחרת, או שמא למשוך בבלם החירום, מפלטי בשעות מצוקה, או אולי בכלל לשבת מנגד ולתת לרכבת להתקדם במסלול ברירת המחדל. ולעיתים, כאשר מתקבע לו מסלול מסוים, אני משרבב את ראשי החוצה מן החלון בניסיון להביט באופק הנפרש בפני המסלול האחר, תוהה אילו נופיו ססגוניים יותר, או אילו היה מקרבני אל יעדי, יהא אשר יהא, יותר מהמסלול הנבחר. החרטה מבקרת אותי מדי פעם בפעם. היא מציגה לי שרטוטים של הנוף אשר היה נחשף לו הייתי מושך בידית מסוימת בצומת מסוימת. אך היא אינה ידידה מהימנת, ובביקוריה מסיחה דעתי מן הנופים שנחשפים בפניי בהווה, אכן. ולפעמים, אני ניעור לפתע מחלום בהקיץ, בו אני רואה את עצמי מתקרב אל הצומת הבאה, ואני יכול לראות בעיני רוחי את ההסתעפות שתקבל את פניי, את ענפיהם המפותלים של הגורל, ואני חושב לעצמי: בפעם הבאה אכוון יותר צפונה, בפעם שאחריה אלך נגד כיוון הרוח, ובפעם שאחרי זו – אעקוב אחרי הדרכתו של הירח…
עיסוק זה, יש בו משום סכנה להטריף את הדעת, לכן אני ממעיט לעסוק בו כאשר יש לי מה לומר בנידון. אך, מבלי משים, אני מגלה את עצמי נועץ מבט חד בתקרה, יד אחת תומכת בצווארי, האחרת נאחזת בחולצתי, שעונה על מפתח ליבי. אני מתאכזב מן הקלות בה אני מאבד את ריכוזי ונסחף עם זרם התודעה, ומתיישב על קצה המיטה. האם כדאי שאקום, שאעסוק במשהו, בתקווה שאמצא בנבכי העיסוק את החשק לנום? לא, אני חושב לעצמי, אני תשוש יתר על המידה. השקט של הליל, ללא צל של ספק, עדיף על האנדרלמוסיה התמידית ששוררת מעבר לחלוני, אך רעש לבן מסוגל לייצר שלווה שיכולה להשרות אווירה המתאימה למנוחת-נפש. אני מפעיל מאוורר ומכוונו כך שמירב הרוח נושבת לנגדי, ומזערה מלטפת אותי בעדינות. תנועתם המעגלית של להבי המאוורר מהפנטת אותי, ואני נתקף דחף עז לתחוב בינותם את אצבעי. אני שולח קדימה את זרועי באיטיות… אך נותן לה להישמט ברגע האחרון. אני ממשיך להביט באותו מעגל קסום, ומבחין שרגלי החלה לקפץ במקומה, כמו פורקת מעליה את מאגרי האנרגיה האחרונים לקראת אתנחתא קרבה-ובאה, או שמא עורכת עצמה להפך הגמור. אני מטיח את גב ראשי בכרית ופולט אנחה. השיעמום מייגע, וייחלתי לגירוי כלשהו – אלא שהייתי בשלב ביניים נורא, בין אפיסת כוחות לבין צורך בבידור, בין שינה לבין ערות.

אני מפנה את מבטי אל השעון. נורותיו האדומות מכריזות שהשעה היא שלוש בלילה. זה אומר שאם אירדם בדקות הקרובות, יוותרו לי ארבע שעות שינה. זה עתה היקצתי משיתוק שינה נוסף. השדונים אוהבים להשתעשע בשעות כהונת הירח, וכאשר אני פוסע על הגבול הדק בין מערבולת האסוציאציות לבין השינה המתוקה, אלה יבדרו את עצמם בכך שיעבירו זרם חשמלי דרך כפות רגליי ומעלה לאורך ירכיי וגבי, דבר שיגרום לכל גופי לזנק ממקומו באחת, או להקרין בפניי מחזה בו אני מועד ונופל מגובה רב, אשר מוביל ליצר הגנתי ולעיתים אף לזעקת מגורה.
אך אלה הם כאין וכאפס אל מול שיתוקי השינה המקוללים, פרי-בריאתו של מלך-האופל ולא אחר. בהם אני כבול בשלשלאות אל מיטתי, גפיי משותקות לחלוטין ואין ביכולתי להניען; בהם שד בלתי-נראה יושב על חזי, מכביד על נשימתי ומצחקק לעצמו בשקט. ישנן פעמים בהן אני נתקף תבהלה, אולם אף תגובה לא עוזרת, אני כמו דבוק למיטתי, כאילו הפכנו מקשה אחת. צלילים משונים מתנגנים, לעיתים זו מלודיה שנדמה בשעתה שאני מכירה, אך תמיד זו נשכחת ממני עם היקיצה. לפעמים אלה קולות שיח של מכריי, מדברים על הא ועל דא. נושא שיחתם אינו מובן ומדי פעם יבקעו קולות בלתי-צפויים, כמו צחוק מתגלגל, זעקות משונות או לחילופין – שתיקה מתמשכת. ולעיתים נדירות יבוא לבקרני שד בכיר, יתהלך בחדר הלוך-ושוב, יביט בי, יצקצק בלשונו, ינשום וינשוף עמוקות, יקריב פניו לפניי, ירחק ויצא. מעניין על מה היינו מסוגלים לשוחח, לו היה באפשרותי לפצות את פי לדבר. תהיתי אם עליי לייחס לידיד זה שם, אך פחדתי מן האפשרות שייעלב אם יקרה ופעם מסוימת אחשוב ששד ממלא-מקום הוא חברי הטוב, והשמועה תפרוש כנפיה ותנחת באוזניו. מוטב להימנע מכך, חשבתי לעצמי.
ידעתי שעתה, על אף החשק העז לדבוק בשינה, מוטב שאקום ואמתין שהשדים הארורים יצאו את חדרי, אם בין חרכי התריס של חלוני, אם דרך חריץ מנעול דלתי. הסבלנות היא נשקי, השיעמום – ייסורם, ובקרוב אוכל לשוב לתנוחה המדויקת בה שכבתי. בעודי ממתין לדקות המעטות לחלוף, הרהרתי בחוויה המשונה שהיא מעין חצי-יקיצה, בה המוח לא נטש סופית את אותו שלב מערבולת אסוציאציות – הרי שהייתי שרוי בשלב זה באותו הרגע. הוקסמתי מהקצב בו זינקו מחשבותיי מנושא אחד למשנהו, ולכאורה אין ביניהם קשר נדמה לעין, אך היה בידי לחבר ביניהם בחוטים צבעוניים, ובתוך רגעים נשזרו יחדיו אספקטים מרוחקים לתוך גרב הוליסטית שלמה. לבטח חלפו להם כבר חמישה דקות, חשבתי לעצמי, והשבתי את ראשי אל הכר.

אני מפנה את מבטי אל השעון. נורותיו האדומות מכריזות שהשעה היא חמש בלילה. זה אומר שאם אירדם בדקות הקרובות, יוותרו לי שתי שעות שינה. שעות הליל זולגות כמו מבעד לצינור פתוח-לרווחה – לו רק שעות העבודה היו חולפות להן בקצב דומה! הכרית נעשית חמה מדי ואני נאלץ להפוך אותה לצידה השני כל כמה דקות. התנוחה בה אני נשכב אינה נוחה, ואילו אני דבק בה, שריריי פוצחים כמקהלה בזעקות תחינה. אני מנסה קצבי נשימה שונים – יש רצף מיוחד לנשימה שבעזרתו לוחמים נרדמים במיידיות, קראתי על כך: חמש שניות של שאיפה, ואז חמש שניות של נשיפה. או שבעצם, ייתכן וזה היה כך: ארבע שניות שאיפה, מלוות בארבע שניות בהן האוויר מוחזק בפנים, ולאחריהן ארבע שניות של נשיפה? אני כבר לא כל כך בטוח.
ולפתע, את השקט המופתי מחללת ציפור שיר, שמכחכחת בגרונה, מכוונת את מיתרי הקול שלה לפי הסולם המאז'ורי הסטנדרטי, ופוצחת במנגינה נפלאה שקודחת מחילה דרך רקותיי, מנגינה אשר אליה מצטרפות במהרה חברותיה הציפוריות, ואני מקלל בלב שלם את פועלן ומתחנן שהעונות יתחלפו באורח פלא ואלה יהגרו להן ליבשת אחרת לחלוטין ברגע זה ממש. ואילו זה לא הספיק, כותלי חדרי נצבעים בכחול כהה שמתבהר עם הרגע, עד שהופך תכלת מעורר-חלחלה שלא ניתן להתעלם ממנו גם דרך עפעפיים עצומות. אני הופך מתוסכל כהוגן, ועל אף שהייתי די קרוב להירדמות סופית ביותר, אני קם באחת לחסום את העולם החיצון לחדרי. התריס לא נסגר עד הסוף ונותר חרך אופקי דק בצמרתו. לשם כך נברא הוילון, הצהרתי לעצמי, אך הסטתי אותו בהתלהבות יתרה וחישוקי המתכת נפרקו מעל מוט התמיכה, ויצא שנותרתי בחדר שטוף שמש מוקדמת ומלא עד אפס מקום בשריקות וציוצי תווים אופטימיים ומלודיות מחזוריות.
בשארית עשתונותיי האחרונים, שבתי אל מיטתי, שכבתי על בטני, כיסיתי בעוצמה את אוזניי בעזרת הכרית ותהיתי לעצמי במה חטאתי שזכיתי לטעום מעונש מעין זה. כן, אני מתחיל להיזכר. היו מקרים מעולם בהם הפניתי מבטי הלאה מנשים זקנות שיכלו להסתייע במשען במעבר החצייה, או שביטלתי בהינף יד בקשת אביון לצדקה. היו מקרים בהם אמרתי את הדבר הלא-נכון, או שהיססתי ונמנעתי מלומר את הדבר הנכון. היו מקרים בהם סילפתי את האמת ותימרנתי את הזולת, בין מרשלנות אדישה, בין מכוונת זדון לרווח אישי. היו מקרים בהם כפיתי כאב ויגון על אחר, גם אם רק כדי שלא אהיה בודד בתחושותיי אלו. היו מקרים בהם עמדתי מנגד אל מול תצוגות בוטות של חוסר צדק. אכן, היו מקרים רבים שעליהם הייתי מוכן לקבל פסיקות דרקוניות. האם זה המקרה, איפוא? האם זהו גזר דיני, צוו של הצדק והמשפט? הייתכן שתפילותיהם של כל אויביי וקורבנותיי נענו מן השמיים? האם – האם זהו השאול הפרטי שלי, שעליי לחוותו פעם אחר פעם, ליל אחר ליל? דמעות כנות של צער זולגות מעיניי, אני משחרר את הכרית שמעל ראשי ומושך אותה לקרבי, ומהדק את לפיתתי בעוצמה. אנא, קראתי בליבי, שחררני מיסוריי, אני מבטיח לתקן דרכיי, אני מבטיח להשתפר בהליכותיי, אני מבטיח…

אני מפנה את מבטי אל השעון. נורותיו האדומות מכריזות שהשעה היא שש וחצי בבוקר. זה אומר שאם אירדם בדקות הקרובות, יוותרו לי–