לנצח את מורפי

דרך התריסים הבריקו פסים מלבניים על התקרה, בהתאמה לתנועת כלי רכב חולפים.
העפעפיים מבקשים להיעצם באחת. 22:13, מורה הצג בטלפון. הייתי רוצה לחזור לישון, אבל עם חישוב מהיר, כבר נרדמתי קרוב לשש שעות.

אני יושב על הספה עם כוס קפה ביד ובוהה בסביבה. עצוב, קודר, משעמם.
כבר תקופה ארוכה שאני מרגיש נורא, מצב הרוח שלי נותר אפלולי בגדר סטטי.
הייתי רוצה להיות פרודקטיבי, אנרגטי ולעבוד על עצמי, מכל בחינה אפשרית, אולם חוק מורפי תקף בעוכריי.
נדמה שכולם ממשיכים בעוד שאני עוצר מלכת, מאחור.
אך אם להיות כנה, בדבר אחד אני כן מתקדם.
שמתי פעמיי למטבח, כשאני תוהה אם סיגלתי לעצמי מסלול קבוע, מהחדר למטבח, מהמטבח לסלון, שוב למטבח, מהמטבח לחדר וחוזר חלילה.
"אחחח" כאב חד קטע את מחשבותיי. נתקלתי בכיסא. על סמך סריקה מהירה, הבית הפוך לגמרי. אין לי חשק, שאחזור לישון? התכוונתי לחזור על עקביי כשלפתע שמעתי דפיקות חפוזות בדלת.

במפתן המתין אדם גבוה וחסון. לגופו הדוקה חליפה מחויטת עם כפתורים זהובים, ומצויד במזוודה שחורה.
כחכחתי בגרוני כדי להסדיר את טון הדיבור, ולוודא שאני לא הוזה בחלום.
"אני יכול לעזור?" תמהתי בהיסוס. אין ספק שזו טעות.
"אשמח, אתה מר דהאן?"
"דניאל דהאן." ביקשתי להפריך את צירוף המקרים המצער. הוא מדבר עם האדם הלא נכון.
"נהדר, יש לך מספר דקות פנויות לשיחה חשובה?"

העלמוני התיישב על כורסא בסלון ללא רמיזה ולו קטנה על הבלאגן השורר, יש לאמר לזכותו.
התמקמתי בספה על ידו בזווית ישרה.
"דבר ראשון, סליחה על השעה המאוחרת. השתדלתי מאוד לפנות לנו כמה דקות מסדר היום העמוס שלי. ובכן, אתה ודאי רוצה לדרוש תשובות לכמה שאלות, אז תרשה לי להוריד אחת מהרשימה. נעים מאוד דניאל, אני מורפי, איש עסקים מזה עשרות שנים עם מוניטין בינלאומי." הוא דיבר בלהט, "יצא לך לשמוע על חוק מורפי? כל דבר שישתבש, אכן ישתבש?"
"המממ, כן-"
"טוב מאוד, אז אגש ישר לעניין. לאחרונה התגלתה בחברה שלי תקלה עקב אדם שנעזר בחוק מורפי יתר על המידה." הוא לטש את עיניו בי, טון הדיבור שלו היה נמוך ונוקב, "אתה מבין, החוק הזה נצרך בכל רחבי העולם בקצב גדל ומסחרר, לא ניתן להעניק את שירותינו לאחד בלבד. זה יוצר כאוס אדיר."
"לא," הודיתי, "אני לא מבין בכלל. איך אפשר להעניק שירות על דבר שכזה?"
"אני מצטער על אי הנוחות, אבל קבעתי פגישה מיד אחריך, אז לא אוכל להאריך בדיבורים. מה שיוצא הוא שאתה, אדון נכבד, צריך להפסיק את המנוי בחברה מיד או שאחרת, תתן דין וחשבון על הנזק."
שתיקה.
מורפי נשען לאחור ושילב את ידיו בהמתנה, מפגין ביטחון יוצא מן הכלל בעוד שבודה סיפורים.
"אההה…" לא מצאתי מילים להגיב.
"אני שמח שאינך מתחמק מהאשמה. תראה, אני מוכן לפרט לך מעט, אבל שום שאלות לאחר מכן, יש?" הוא לא חיכה לתשובה. "חוק מורפי הוא המצאה גאונית, חדשנית, מבריקה. לראשונה בהיסטוריה, לאנשים יש על מה לתלות את האכזבות, הכשלונות, הפספוסים. לא על עצמם מן הסתם או על הסביבה, אלא עליי. זה מקל עליהם כל כך, על מי לא היה? אין את מי להאשים מלבדי. הם לא יהיו מוכנים להשתפר וללכת בדרך הארוכה להצלחה ארוכת טווח, אלא להתמקד בתחושת ההקלה הזמנית על העול שנעלם, הבנת?"
הנהנתי בלית ברירה.
"כמו בכל דבר, ישנם מקרי קיצון, אנשים שלא מוכנים להיפתח יותר לדברים חדשים. כאלו שאפשר להגדיר אותם "מכורים", כמוך ידידי, מי שמתרגלים להיות מושפעים במקום להשפיע, להטיל את האחראיות בכל דבר על גורם חיצוני." הוא עצר לטובת אנחה עמוקה. "סליחה שאני בוטה וישיר כך, אבל זה לא סוד שאף אתה מודע לעובדות הללו, והפגישה שלנו קצרה מלהכיל הקדמות."

"מה אתה רוצה?" הראש שלי מתחיל לכאוב, מבלבול ומחוסר הבנה, ובעיקר מעוניין לקום מהסיוט הזה כמה שיותר מהר.
"טוב שאתה שואל." דלת המזוודה נפתחה ב"קלאק", "כאן טמונה התשובה."
רכנתי מעל מה שהתגלה כספר גדול בשם "בידך לשנות את המציאות".
הוא הניח את ידו על שכמי. "כל מה שאתה רואה כרגע לא יסופר לאף אחד אחר." לא היה אפשר לטעות בכוונת המשורר עם העיניים החודרות, "ככה מנצחים אותי." הוא הצביע על הכיתוב הזהוב.

ציפורים צייצו מבעד לחלון, או שאני טועה?
הסתכלתי לצדדיי, ימין, שמאל, למעלה, ימין, שמאל. אין ספר או מזוודה באופק. באמת חלמתי סיוט.

יצאתי למסלול נוסף, לעבר עצירת ביניים במטבח. עיניי ביקשו להיעצם בכל רגע.
"אייי!" נתקעתי בכיסא. הבית שרור בבלאגן האופייני לו. הפניתי מבט חטוף לדלת. אין קול חריג.
על כל פנים, שאתחיל לסדר כאן?

~

נ.ב

אתחיל בוידוי כנה,
אני כותבת בתחילת דרכה, אם אפשר להגדיר כך. אף שיצא לי לכתוב בלא מעט פלטפורמות: ביומן שלי, בפתקים בטלפון ובכאלו מקומטים שנמסרו מיד אל יד לחברה ביסודי, כמעט ולא שיתפתי סיפורים באופן ציבורי וכנגזר מכך, ברשתות חברתיות.

חשבתי לתרגל כתיבה מתוך כוונה לשפר את עצמי ואת היכולות שלי. ובאמת מאז שגיליתי על קיומו של האתר הנפלא הזה, אני מקלידה המון, בנאלי ושטותי ככל שהדברים יצאו. אני מתמקדת בעיקר בלכתוב, ללא ביקורות וללא דירוגים.
לכן, העובדה שיש מעל צפייה אחת (ששייכת לי) לסיפור כלשהו שכתבתי די מפתיעה אותי בכל פעם מחדש.

רציתי בעיקר להחמיא לכם, קוראים יקרים, על היכולת הלא מובנת מאליה להינות מהדברים הקטנים, משעממים או חובבניים לעיתים ככל שיהיו.
גם אם לא התכוונתם לכך, או שלחיצה על הכותרת "לנצח את מורפי" הייתה צירוף המקרים המקרי ביותר שקרה לכם, דירבנתם אותי מעט להמשיך ולהשקיע. תודה.

שלכם,
העלמה ריי