למה לא חיכית?

יכולתי לשמוע אותו קורא בשמי, רץ אחריי, מבקש ממני לעצור, אך לא לי הייתה כל כוונה לעשות כבקשתו.
לא רציתי לדבר איתו, או לשמוע את קולו, לעזאזל, לא רציתי אפילו לראות אותו.
אז נכנסתי אל ההמון, ניסיתי להשתלב בזרם בתקווה שהוא לא יראה אותי, בתקווה כי אוכל לברוח ממנו.
לצערי, הוא הכיר אותי טוב מידי, ולא הופתעתי במיוחד להרגיש את ידו מושכת אותי מתוך ההמון.
"קראתי לך." הוא אומר, קולו עמוק ואני יכולה להרגיש את התנגדותי פוחתת.
"לא שמעתי." אני אומרת, קולי קליל, אך אני יודעת כי אם רק יסתכל אל תוך עיניי, הוא יוכל להבין הכול.
"למה לא חיכית?" הוא שואל, לא מאמין לי. אני יכולה להרגיש בעיניו על קדקודי, אני נעה באי-נוחות, אך לא יכולה לעשות הרבה יותר מזה.
"למה לא עצרת כאשר קראתי בשמך?"הוא שואל, ומתקרב אליי עוד יותר.
אני יודעת כי אם ארים את עיני מעט, אוכל להסתכל ישירות אל תוך עיניו, ולא אוכל להגיד לו אלא את האמת.
"למה את לא עונה לי?" קולו שקט, והוא אוחז בכתפיי, לא בצורה כואבת, אך מספיק בכדי שלא אוכל לברוח.
אני לא יכולה להגיד דבר, רק לעמוד ולנעוץ מבט ברצפה.
גם אם הייתי רוצה לענות לו, אסור היה לי להגיד לו כל-כך הרבה דברים, עד שזו לא הייתה יכולה להיות שיחה אמיתית.
"אז באמת נמאס לך ממני?" הוא צועק עליי לאחר שאיני עונה לו. "ומה בקשר לאתמול?" הוא שואל. "האם גם זה היה רק בשביל להיפטר ממני?" הוא הרבה יותר מידי קרוב אליי עכשיו, ואחיזתו בידי מתחילה להכאיב לי."האם כל מה שאמרת לי, כל מה שבטחת, היה סתם?" אני רוצה לייבב בכאב אך איני יכולה, אני רוצה לבכות, לא רק בגלל שכואב לי, אלא כי הוא הבין הכל לא נכון.
הרמתי את פניי אליו, אני לא ממש בטוחה למה, אולי פשוט בשביל להבין מה קרה בינינו, ואולי פשוט כי לא יכולתי לדבר, ורציתי שהוא יבין, רציתי שהוא יבין שאני באמת מצטערת.
אך הוא לא ראה דבר מזה, הוא ראה דבר מה אחר, והדבר הזה, הציג אותו כמפלצת.
"אני מצטער." הוא אומר ושומט את ידיו, מתרחק באטיות.
"אני כל-כך מצטער."