למה דרסתי אותה?

כל יום היא עמדה ליד מסילת הרכבת הישנה. כל יום הייתי עוצר לה ואומר לה שלום.
והיא הייתה מחייכת אליי חיוך חושף שיניים, עם העיניים הירוקות שלה והשיער הצהבהב.
והייתי מחייך אליה גם. החיוך שלי כל פעם הצחיק אותה והיא צחקה כל פעם מחדש.
אני נדבקתי מהצחוק המתגלגל שלה והתחלתי לצחוק גם. היא אמרה לי שלום וכך גם אני אמרתי לה, והמשכתי לנסוע. היה זה קשר מיוחד. כמו של אב ובת. למרות שלא ידעתי את שמה או היכן גרה הרגשתי כאילו באמת הייתה בתי. כך זה קרה כל יום. עד היום.
גם באותו יום היא עמדה ליד המסילה וחייכה. שיערה היה פרוע מהשתוללות ועיניה הירוקות בהקו משמחה. היא נופפה אליי לשלום. לפתע הרגשתי את ידי מתקרבת אל עבר ההגה ומטה אותו אל כיוון אחר. כיוון המקום שבו הילדה עמדה. עוד היה לי זמן ללחוץ על הברקס. הרכבת יכלה להספיק לעצור אבל, רגלי נשארה קפואה במקומה. הדבר האחרון שראיתי היו עיניה הירוקות.
היא הסתכלה עלי בעיני עגל כילדה תמימה שלא הבינה דבר. גם אני לא הבנתי.
אני בכניסה עכשיו ושני שערים פרוסים לפניי. אני יכול לבחור.
לא מגיע לי לבחור בשער הזה. לא מגיע לי הכבוד הזה.
אבל אני חייב למצוא אותה. לא משנה כמה זמן זה ייקח.
רציתי לפסוע אל השער הזה. לחפש אותה שם כי בטוח שם תהיה.
אני רוצה לדעת אם סלחה לי הרי זהו הדבר הרע היחיד שעשיתי במשך חיי.
כן, היא תסלח לי. היא חייבת לסלוח לי!
אך רגליי פעלו מעצמן והובילו אותי אל השער האחר. השער הנורא והאכזרי.
פסעתי אל הגיהינום.