דרך הכתיבה

המילים נכתבות במוחי, כתובות בדייקנות מלאה ובדיוק כל מה שרציתי לומר, אך כשאני באה לכתוב אותם היד שלי נשארת נטועה במקומה, מסרבת לזוז.
אני מנסה לשכנע את עצמי שזה בסדר, שכל מה שאני צריכה לעשות הוא רק להירגע, לנשום עמוק ולהתחיל לכתוב, אך שוב- היד אינה זזה.
אני מתחילה לנסות לעשות כל מיני תנועות שונות עם ידי, לראות אם היא זזה; והיא זזה.
אני מתחילה לחשוד שאולי זה פשוט לא הזמן המתאים, כמו כל אותם הדברים שרציתי לכתוב אך מחקתי, בידיעה ש"אולי מחר המוזה תהייה יותר גדולה וטובה".
זה סיפור שצריך לספר, אני אומרת לעצמי. אמנם צריך למצוא את האנשים הנכונים שייקראו, אך בהחלט צריך לעשות צעד קדימה ולדבר, אחרת אני אהיה כלואה כל חיי עמוק בתוך עצמי.
אז לקחתי נשימה ונרגעתי. פתאום הרגשתי כמו מין פרץ חמים של אנרגיה שמתפשט עמוק בתוכי, וזה היה אמיתי – עד כמה שזה נשמע מטפורי. סיפרתי על הצרות שלי ועל הקשיים; על כמה שעצוב לי מידי פעם ועל כמה שאני צריכה להשתחרר יותר. הלכתי אפילו יותר רחוק וסיפרתי על מלכים ומלכות, על דברים שחלמתי עליהם ועל דברים שידעתי בוודאות שיקרו, בעיקר כי הם תמיד קורים. סיפרתי גם על המוות, ואיך הוא עורב לנו בכל מיני מקומות שונים, רק מחכה לרגע שבו נפשל כדי שהוא יוכל לצעוד קדימה ולקחת אותנו.
ניסיתי לקחת את הדמויות שלי ולשחק איתם, לנסות להציג אותם בכל מיני דרכים שונות; אותה דמות, אבל מבלי לרמוז על משהו שיזכיר אותה או יקשר אותה לסיפור הקודם. היא יכלה להיות בעלת אישיות מפוצלת, שמחה או רגזנית, בחורה או בחור, עציץ או מלאך…
ניסיתי להעביר מסרים וללמד, וכל אותו הזמן כמובן שטרחתי גם ללמוד מאחרים, אחרת למה שווה כל העשייה?
הבנתי שאם אתה לא מוציא את כל מה שיש לך – ולא בהכרח בבת אחת – אז זה וודאי מכמה סיבות. או שאתה פשוט לא יודע איך, או שאתה לא מנסה.
למדתי שהכי חשוב זה לנסות, כי לפעמים מה שאנחנו מחשיבים לאסון נחשב בעיני אחרים כיופי טהור.

הכל מסתדר על הדף, גם החלקים שנראים לנו פגומים ולא קשורים
זה לא משנה כמה נשכתב את זה וכמה נגיד לעצמנו שזה שטויות, בכל דבר יש מעט מין האמת שלנו. זה יכול להיות חלום ישן, משהו שעשינו או משהו שראינו. בסופו של דבר אנחנו מסתתרים מאחורי שהדמויות שלנו, מתחפשים ביחד איתן לכל מיני אנשים שונים בהתאם לסיפור.
אם היו מבקשים ממני לבחור דמות שאני הייתי מאחוריה הכי הרבה, הייתי עונה בפשטות שאני לא יודעת באיזו לבחור. אנחנו משלים את עצמנו לפעמים כל כך הרבה עד שאנחנו שוכחים איך היינו לפני ההתחלה.
הסוף תמיד הכי קשה, כשאתה מבין שאתה צריך לגמור כאן ולהמשיך הלאה.
אנחנו מגבילים את עצמנו לפעמים, אומרים ש"זה רק בגלל שאנחנו לא רוצים לצאת שחצנים מידי" אבל אנחנו בעצם ממש לא, וכך יוצא שאנחנו נותנים לאחרים פור עלינו.

' קטע לא חייב להיות ארוך כדי שירגישו אותו ואת המטרה שלו. לפעמים, אם אתה חכם מספיק, אז רק כמה מילים פשוטות מספיקות לך. מי שאומר לך שזה לא נכון, תשאל אותו פעם אם הוא הרגיש באמת את כוחן של המילים "אני אוהבת אותך" או אם הוא היה צריך לחוות פרידה כואבת שנמשכה רק כמה שניות, עם מילים בודדות.
תשאל אותו אם הוא מרגיש שהוא הולך קצת לאיבוד בין כל המילים, ואם הוא לא חושב שזה יותר נוח פשוט לתמצת. תזכיר לו שברגעי הלחץ שלו הוא מרגיש שהוא לא מסוגל להוציא מילה מהפה, כך שוודאי שלא יהיה לו אופציה ליותר.
תגיד לו שכל המוסיף גורע, ושהוא רק צריך לחשוב ולבחור בקפידה את מילותיו. '