ללא כותרת

עמדתי שם,- מתנודד כמו ברוש שבור ברוח, והסתכלתי על כל החיים שלי: כל מה שעשיתי וכל מה שיצרתי וכל חרא שחרבנתי וכל תנועה שזזתי.- הכל נסחף אחורה ומתפוגג חזרה אל הכאוס הטבעי של הדברים. ואין שום דבר שאפשר לעשות בנידון, וגם אין שום צורך לעשות שום דבר בנידון. ככה זה.- בוקר אחד (או ערב או צהריים אחד) אתה קם, ורואה שהרגליים שלך לא נוגעות ברצפה, ושהעולם נראה כאילו שמישהו עשה ספונג'ה בקנה מידה גלקטי. הכל נסחף אל פתח הניקוז של הנצח, ואתה עומד, מתנודד, ומסתכל.- איך שהכל עוזב ונמוג.

ואיזו תחושה של שחרור אופפת אז את כל הגוף. איזו תחושת שחרור קסומה עטפה אותי כאשר כל מה שהרכיב אותי כבנאדם הלך והתמוסס.
אני חושב שזאת הייתה הפעם הראשונה אי-פעם שחייכתי…