לכתוב בתור בן

אני הולך ברחוב. שומע באוזניות שיר של "לינקין פארק" ומרגיע את עצמי. זה חופש, ובכל יום אני
מרגיש חופשי יותר. אני נושם לפי הקצב של המוזיקה הרועשת וצועד לפיה. אני מרגיש כאילו זה סרט,
והמוזיקה משמשת לי כמוזיקת רקע להמולת הרחוב. נערים מעשנים בסמטאה לצד השוק. הריח המצחין של הירקות. כלבים בכל הגדלים והגזעים מסתובבים ברחובות – ללא קולרים. אני רואה גם
בנות עם חולצות בצבע מרקר, שהולכות בביטחון על עקבים גבוהים. אני נזכר בדבר מצחיק שקראתי
באינטרנט – מירוץ של נשים על עקבים גבוהים ברוסיה. אני מדמיין נשים רצות ומזיעות, וכמעט
מועדות, דוחפות ומשתעלות, ובלסוף אחת עם שיער פרוע וכתמי זיעה עוברת את קו הסיום וחולצת
את העקבים. אני מדמיין שהרגליים שלה לגמרי אדומות וחבולות. אני ממשיך ללכת, וכמעט נתקל
באישה מבוגרת עם מטפחת על ראשה. "סליחה" אני ממלמל וממשיך בדרכי. אני נותן לעצמי להרגע
לגמריי וטוחב את ידי בכיסים. לרגע אני מביט בשמיים, כחולים ולגמרי רגילים עם עננים, ובשמש
הקופחת והנוראית שמכבידה על כל אחד בעיר. אני עובר בין חנויות מוזנחות של בגדים ופיתוח תצלומים, ומבחין בפוסטר ענקי של בחורה עם שמלה לבנה ושיער חום ואסוף, שציירו עליה בטוש
שפם עקום וקרניים של שטן. אני מרשה לעצמי לצחוק בשקט על המראה המגוחך הזה. ובכן, אני
ממשיך ללכת. השיר נגמר ובמקומו שיר חדש. אני מבין את טפשותי הגמורה ששיר פופ צעקני מתחיל
להתנגן. אני יודע שאחותי נגעה באייפוד, ולכן אני מוריד את האוזניות ומעביר לאחד השירים שלי.
אני נאנח בקול. אולי בקול רם מדי. לאף אחד זה לא מפריע וכולם ממשיכים בחייהם העסוקים. קבצן
זקן מביט בי בחוסר עונים ופושט את ידו. אני רואה שהוא מנסה לומר משהו כי עצרתי מהליכתי.
אני מעיף את מבטי ממנו וממשיך ללכת. למרות צביטת הרחמים, אני יודע שהוא זקן מאוד ולכן הוא
לא צריך כסף בשביל להחזיק את עצמו בחיים – הרי הוא ימות בקרוב. אני מסתובב בעיר ואז חוזר
לשוק וקונה משם עגבניות וכמה לימונים כי אמא ביקשה ממני. אני משלם לאיש הזקן והמחוספס
והוא מושיט לי שתי שקיות. אני ממשיך ללכת קצת בעיר, ואז חוזר הביתה. אני מוריד את האוזניות
ומניח את מה שקניתי על הדלפק. אני מתיישב בסלון ופותח את הלפטופ, ומתחיל לכתוב את מה
שעבר עליי.