לכוד בשבי גורלו

זה היה ערב שישי. רוחות נשבו. סערה גדולה השתוללה בחוץ ובפנים- חום עוטף את הסועדים, בארוחת ליל השבת. ורק הוא, רק הוא נמצא אי – שם, הרחק מעבר להרים ולעמקים, מטפס ועולה, גם יורד, חובק עולם ומלואו. רק הוא לא נעטף בחום אשר עוטף את יושבי הבית הקט, הרך. רק הוא נאלץ להתמודד עם הסופה החזקה, הסופה המנדנדת את גלי הים, המעיפה עלים וצמחים, העוקרת עצים ממקומם. רק הוא לכוד בתוך הטבע הפראי הזה, לכוד בשבי גורלו! האם זו הייתה תשוקתו? הדהד קולו של המרצה באולם האוניברסיטה העצום. שלוש – מאות סטודנטים ישבו באולם הגדול ואף לא אחד יכול היה לענות. הם שתקו. קולו של המרצה הדהד בשנית. "האם אותו אדם רצה לחיות בצורה זו, אני שואל אתכם? האם הייתה לו ברירה? לאף אחד לא הייתה את התשובה. ובכן, המשיך המרצה בדבריו, אני אספר לכם את הסיפור מראשיתו ועד סופו ואולי אז תהיה לכם תשובה. אדם, סטודנט באוניברסיטה בירושלים – כמוכם – עבד במקביל ללימודיו בעבודה צדדית, אשר סיפקה לו מעט כסף למחייה. כעבור שנים מספר, סיים אדם את לימודיו והפסיק לעבוד, משום שסבר שהרוויח מספיק כסף בשביל לצאת לעולם הגדול. מיד, ידע אדם מה הוא עומד לעשות. נעל מגפיים, ארז תיק, קנה כרטיס ויצא לטיול מסביב לעולם. התחיל בהודו, מדינת טבע פראי – כך סבר – ועבר דרך ספרד, צרפת, רוסיה ואף אוסטרליה. כך שבסופו של דבר, הגיע לדרום אמריקה. ובמשך כל הטיול צילם. תמונה פה, תמונה שם, עד שאסף כבר יותר מ- 1,000,000 תמונות. צילום היה אחד מתחביביו העיקריים, ומכיוון שהיה מומחה בתחום – כי למד את אמנות הצילום באוניברסיטה – החליט להמשיך לטייל בעולם ולהתפרנס מתחביב זה. ובאמת, בחודשים הראשונים, נכנס לכיסו של אדם כסף רב, כי האנשים השונים מסביב לעולם נדהמו למראה תמונות הטבע הפראי. אך חלפה שנה ועוד שנה, וכך חלפו להן שנים רבות מהמותר, ואדם מצא עצמו ללא ייעוד בחיים. הוא עבר בין מדינה למדינה, צילם תמונה פה, תמונה שם, אך הוא הרגיש בודד. הוא הרגיש שאין לו מדינה אחת ששייכת לו, שבה הוא מרגיש בנוח. כאן עצר המרצה את דבריו. הוא השתתק, הביט בסטודנטים שלפניו, לקח שאיפה מהסיגריה, והחל לבכות. משסיים לנקות דמעותיו, המשיך. ובכן, אדמ'קה שלנו, אדם שלי, אדם זה היה בני. הוא עזב אותי, לבד, פה בארץ, והוא עצמו הסתובב הלוך ושוב בעולם. ועכשיו, אין עוד דרך חזרה. אי אפשר לתקן את טעויות העבר. אדם שלי לא יוכל כבר לחזור אלי, לישראל, למדינתו היחידה שבאמת שלו. וזה קשה. זה קשה כי בעוד שאני אוכל סעודת שבת בחום הבית, בני יחידי, כל עולמי מטייל לו שם בקור, בכפור, עולה ויורד בהרים, ומי יודע אם לא נטרף על – ידי ארי. זה קשה. קשה מאוד. בנקודה הזאת של הסיפור, המרצה עצר. לפתע זקנו ושערו הלבינו יותר ויותר ועיניו התמלאו דמעות אשר צבען כדם. ומה מוזר זה, שהמרצה לא קרס על רגליו ועצם את עיניו זה מכבר, אלא נלחם נגד כוחו וכנגד כל הסיכויים הצליח להמשיך את חייו. הסטודנטים נעצבו, חלקם בכו יותר וחלקם פחות, ואחדים ניסו לנחם את המרצה שעמד לקרוס על רגליו. הם טענו כי יש לתת לכל אדם את עצמאותו ואת החופש לעשות מה שירצה. הם שידלו את הזקן להשלים עם גורל זה שנבחר דווקא לו, להשלים עם החלטת בנו שאינו יכול לצאת כבר משבי גורלו. לשכוח מהכול, למרות הקושי הרב, כי האדם המסתובב בחוץ בחר בעצמו את גורלו ואביו צריך להשלים עם זה. אך הזקן לא הקשיב להם ועצם את עיניו. התמונה האחרונה שהופיעה לנגד עיניו הייתה הוא עצמו, בבגדי הטהרה של יום השישי, עומד בתוך הסערה העצומה המתחוללת כמערבולת ונשאב לתוכה, מוחק את כל חייו אשר לא הייתה להם שום משמעות. הוא עצמו עומד כעת מול השמש, שתסנוור אותו בעיני האש שלה, הוא עצמו, אשר בתוך תוכו שוכן אדם נוסף, שלכאורה היה בנו בסיפורו מול הסטודנטים. הוא עצמו, איש ללא תכלית, ללא מטרה, שנאבד אי – שם בתוך האינסוף.