לישון שנת עולמים

היה זה ערב קריר, רוחות עדינות בלגנו את שיערה הפרוע של לין, היא ישבה בסלון ביתה ואימצה לחיקה את החתול שלה, ווניל. היא רעדה מרוב קור, ואפילו שמיכת התלאים העבה שתפרה לה אימה, לא סיפקה מחסה מהקור הנורא. עינייה הכחולות, נצצו כיהלום בחושך הנורא, הם נישאו מעלה, הביטו בירח המסתורי.
היא חיבקה בחוזקה את החתול שלה, מקווה לטוב. צרצרים קיפצו להם בגינתה של לין, ולא נתנו למוחה מנוח. הדבר היחיד שרצתה הוא לישון, לנוח סוף סוף, אבל היא לא יכלה להרשות זאת לעצמה, הוא עומד להגיע כל רגע.
צעדי מגפיים חזקים נשמעו מחצר ביתה של לין, גורמים לחיוך קטן להבליג מפניה, אך היא ביטלה אותו מיד, ללין אסור לחייך, בשום מקרה, גם אם זה ממש נחוץ. אסור לפתוח פה לשטן.
"כריסיטיאן?" היא שואלת לפתע מתוך הדממה, אך אף אחד לא משיב לה.
"כריסטיאן?" היא חוזרת ושואלת, הצעדים מתקרבים, מתחזקים.
"כריסטיאן, זה אתה?" היא שואלת בקול רועד מפחד. קול הצעדים מתחזק, הוא כבר עומד לידה.
"היו זמנים… לא כך לין?" שואל האדם המסתורי ומצמיד סכין חדה לצווארה. היא בולעת רוק, ניתן להבחין שהיא מפוחדת מתמיד
לין מנסה לענות, אבל מילותיה נבלעות בתוך שטף של דמעות מלוחות, שיוצאות מעיניה ללא הרף.
"אני מצטער, אבל זה לא הזמן ולא המקום להיזכר, מילים אחרונות 'אהובתי'?" הוא שואל ומכוון את הסכין אל מצחה. המילה האחרונה שאמר, שנאמרה בנימה צינית לחלוטין, גרמה ללין להיזכר במי מדובר, עכשיו רשמית, גורלה נחרץ.
"ג'יימס…למה?" היא ממלמלת, אך מאוחר מידי לתשובות, אהבת ליבה הישנה, הראשונה, היא זו שחרצה את גורלה, היא זו שהניחה לנשמתה לעזוב את גופה הגשמי, היא זו שהניחה לה לישון, לפצות על כל השנים, ולישון שנת עולמים.