ליפול… ולקום?
"אני צריכה למהר לעבודה, תכין לי קפה… בוא מהר! תביא גם את המצלמה!"
"מה? מה קרה?"
"אלה הצעדים הראשונים שלה… תצלם."
"כן, אני מצלם… בואי לאבא,"
"בואי לאמא,"
צעד אחד, ועוד צעד. נראה היה שהיא מתקדמת ממש יפה. צעד אחר צעד.
"בת שנה וחודשיים…" אימה מחתה דמעה, "היא גדלה כל כך מהר,"
"כן, קדימה, בואי…" אביה עודד אותה.
היא נפלה, אבל קמה, עוד נפילה ועוד אחת.
"קדימה, את יכולה לעשות את זה…"
היא צעדה עוד כמה צעדים.
"מדהימה!"
כעבור 5 שנים:
אורות האמבולנס הבהבו ללא הפסקה.
כאב לה, כל כך כאב לה.
"אני פשוט נפלתי…" היא הסבירה לפרמדיקים בעיניים דומעות.
"זה בסדר, תירגעי… ניקח אותך לבית החולים,"
היא עצמה את עיניה ולאחר כמה דקות, כשפתחה אותן, היא כבר הייתה בבית החולים.
"מה הם הולכים לעשות לי? אמא! אני רוצה את אמא!" היא בכתה כשלקחו אותה לחדר הניתוחים.
"היא תהיה בסדר…" הרגיע רופא את ההורים.
"אמא! אבא! מה הם יעשו לי? אבא! אמא! אני רוצה את אמא! אני רוצה את אבא!"
"ילדה, תירגעי… הכל בשליטה…" אמר אחד הרופאים.
"תעזבו אותי! אני רוצה את ההורים שלי!"
"אין ברירה… נצטרך להרדים אותה…"
כעבור 4 שנים:
היא הביטה בחלון אל חברותיה המשחקות.
היא רצתה להיות כמוהן, אבל כל פעם שהשפילה את מבטה, המציאות הכתה בה – היא על כיסא גלגלים. לעולם לא תוכל ללכת שוב.
יש לה פטור משיעורי ספורט. כן, למרות שהיא התעקשה אין ספור פעמים להשתתף, היא לעולם לא תצליח.
היא רק רצתה להיות כמו כל הבנות, יש רע בזה?
היא רצתה לקפוץ בחבל, לשחק מחניים, גומי, היא רצתה לרקוד, לדלג, לרוץ, לקפוץ…
היא רצתה להיות מאושרת… אבל הייתה בספק רב אם זה יקרה.
אז היא הסתובבה אל הצמח שלה. הוא לא יכול לזוז בכלל, אפילו עם כיסא גלגלים…
היא השקיעה שעות מכל יום כדי להשקות אותו ולטפח אותו, היא אהבה אותו… כמובן שרצתה להיות כמו שאר הבנות, ברור! אבל… במחשבה שנייה, גם זה בסדר…
תגובות (3)
זה סיפור כזה עצוב… אבל גם ממש יפה!
תודה רבה! :)
העביר בי צמרמורת. הכתיבה יפה, המעברים עוד יותר. ממש מקסים!