לילה

״היי, הכל בסדר נסיכה, הכל בסדר״ הוא אומר כשהיא מתעוררת בבהלה, ואז מתחילה לבכות.
הוא מחבק אותה בעדינות, כאילו מפחד שתישבר לו, שתחמוק לו מבין האצבעות.
״מה היה שם?״ הוא שואל בחשש, מנגב את דמעותיה שלא מפסיקות לזלוג.
היא רק מנידה בראשה, כאילו לא מסוגלת לומר מילה.
יש חומות מסביבה והוא לא מצליח לשבור אותן, לא מצליח להיכנס.
״אתה לא יכול להיכנס, אין כבר מה לראות״ היא אומרת כקוראת את מחשבותיו.
״תני לי להחליט אם יש מה לראות או לא״ הוא אומר לה.
היא מפהקת בעייפות.
״אנחנו עוד נדבר על הכל, אבל עכשיו את חוזרת לישון״ הוא לוחש לה באוזן.
לשמע דבריו היא מתכווצת, מושכת בכתפיה בעקשנות של ילדה קטנה ולוחשת ״אני לא חוזרת לשם, אני מפחדת. וגם ככה אני לא ארדם עכשיו אז בשביל מה לנסות?״
הוא מרפה מחיבוקו, היא מנסה לשאוב עוד רגעי שלווה אחרונים בין שתיי ידיו, ואז מתכרבלת לתנוחה עוברית.
הוא מתיישב לידה ומלטף את ראשה, מנסה לנקות ממוחה כל מחשבה שחורה שאי פעם העזה לחדור את מנוחתה.
הוא משנה תנוחה והיא קופצת בבהלה.
״תרגעי נסיכה, מעכשיו את רגועה״
הוא לוחש אך היא לא מרפה.
הוא מלטף אותה בגב, הלוך ושוב, גורם לה להתרכז בצמרמורת המתפשטת בגופה.
לאט לאט מגיעה ההרפיה.
הוא עוצם לה את עיניה ומשאיר את ידו על פניה.
היא קמה לישיבה אחרי כל מאמציו ואומרת שהיא לא יכולה לשכב.
הוא מושיב אותה עליו, תופס אותה כאילו תופס תינוק.
היא מצמידה את ראשה לחזהו, שומעת פעימות ליבו.
הוא מלטף את פניה.
היא נרגעת באיטיות.
היא עוצמת את עיניה.
היא נרדמת.