לילה טוב..

חזיונות מתלקחים במוחי..

חזיונות של סבל, כאב, מוות..

שם מונחת הסכין, שם פתוחה לה מחברת, מחברת מלאה בסיפורים, ובדף כתובות מילים שאומרות להתראות, וכאן, כאן בידי אני מחזיק בחבל..

~~

אני מתנשף בכבדות, איני רוצה שהחלומות יהפכו למציאות מחדש..

רגליי יורדות מהמיטה לרצפה, ודמעותיי מנוגבות בידיי..

רק עוד חלום, רק עוד לילה חסר שינה..

גופי מלא זיעה וקור תוקף את גופי, הרעד עובר בשריריי ואני קם לקחת עוד גלולה..

החלומות רודפים אותי, מכל עבר סכינים מחכים להיתקע בגופי, אנשים מציצים מהצללים, ואהבה שורפת..

אין אף נקודת אור בעולמי, אך התרגלתי..

בסוף אתה מתייאש, מתייאש מלנסות למות כשאתה אינך מצליח..

הכדור נבלע, הגב מתמתח, ואני מחכה שהשינה תחטוף את הפחד מהצללים, הפחד מהמפלצת שמביטה בך מפינת החדר..

~~

כשחשוך, איני יכול אלא להיזכר בכוכבים, בנקודות האור שממלאות אותך בתקוות השווא..

לפידים בחושך נכבים, הם תמיד נכבים, ואז.. אז החושך עוטף אותך, מתהדק סביב צווארך, החבל תופס, והנשימה נעתקת..

~~

בהשתנקות אני קם, נואש לנשום.. הכדורים אינם עוזרים..

החשכה עומדת במקומה, מעיקה על נפשי, והלילה עוד ארוך..

אני קם, ראשי מסתובב, רגליי רועדות..

הבד יורד מעל גופי, הצלקות לאורך ידיי ורגליי נחשפות..

אני מסתכל בחלון הפתוח, ירח מביט בי ממעל, מאיר על גופי החשוף..

אין איש שראה אותי חשוף, פגיע.. איני נותן לאף אחד לראות, להרגיש את צלקותי..

עיניי מביטים בכוכבים, נקודות האור שכה שימחו אותי בעבר.. כיום כל שעולה על פניי זה חיוך עצוב..

בגדים חדשים עולים על גופי, נקיים מהזיעה, מהדמעות, מהדם שנוטף מהשריטות שציפורניי גרמו בכאבי..

הדלת נפתחת ואני פוסע יחף החוצה.

הרחובות השוממים שבמרחק חשוכים, במקום נידח כמו זה אין אפילו אורות.

ביתי בודד לו, מרוחק מכל בית אחר.. שאף אדם לא ישמע את צרחות הכאב כשחלומות רודפים אותי, שאף אחד לא יפגע כשאני מפחד..

עיניי צופות באופק, היכן שהשמיים הסגולים נפגשים עם האדמה.. הלוואי והמראה היה מרגיע את נפשי, אך הסערה הבלתי פוסקת אינה נרגעת..

קרעי עננים תלויים להם בשמיים והרוח מלטפת את גופי.. אני נושם את אוויר הלילה הנקי ועוצם עיניים, תרגע..

אך המוח ממשיך לרדוף, אני מרגיש את כל החבלים שנקשרו לצווארי במהלך השנים, כל כך הרבה ניסיונות..

תמיד פחדתי לגמור את זה ככה, תמיד התחרטתי וניסיתי דרך אחרת, דרך שנהרסה..

ומדוע? מדוע לא לגמור את זה בקלות? כי התקווה מעולם לא הפסיקה לפעום בי, התקווה להצליח לחיות..

גם עכשיו, כשאני נאבק עם המחשבות כל לילה, כשעיניי נפוחות ואדומות מעייפות, כשאני תלוי בתרופות.. גם עכשיו איני יכול להפסיק לקוות, לקוות לחיים טובים יותר..

הנשימות מאטות, הלב נרגע, עקצוצי הקור מתחילים להגיע.. המחשבה מתנקה..

באופק אין עוד סימן לשמש, יש עוד הרבה זמן עד לזריחה..

כפות רגליי חשות באדמה הלחה, מתענגות על התחושה..

עיניי נפקחות, חיוך על פניי.. כדאי שאחזור לישון, פיהוק בוקע מפי..

פסיעות שקטות נשמעות, עיניי אפילו לא מציצות אל החבל המונח בפינה, וגופי עולה על המזרן..

אולי לא אתעורר עד הזריחה..

לילה טוב..