לילה בערבה

זה היה לילה קר, על כביש הערבה בדרך חזרה מאילת לא היו הרבה מכוניות, שום דבר בלילה הזה לא בישר טובות. באוטו של בן שררה שתיקה של אחרי ריב, גם הוא וגם מאיה ידעו שזה היה ריב על כלום, עוד ריב על כלום בזוגיות המתפוררת לעיתה למרות סוף השבוע ה"רומנטי" כביכול.

הם נסעו בקצב משתנה לפי המחשבות של בן, הוא הסתכל על מאיה ולרגע חשב שהיא בכל זאת יפה, הוא ניסה לבטל את המחשבה כלעומת שבאה, הוא ידע שזה לא יימשך עוד הרבה, לא הנסיעה ולא הזוגיות. היא כבר שקעה למחוזות אחרים, זוגיות חדשה, אולי גם עבודה חדשה, כי היא כבר מיצתה את הכתיבה לסיטקום הנמוך שלה, אולי עיתונאות במוסף סוף שבוע, אולי סאטירה ואולי ספרות. רק בדבר אחד היא היתה בטוחה – זה נגמר עם בן, משהו כבר לא עובד, הוא בטח מה שמעכב אותה, את היצירתיות שלה.

רשת ב', חדשות של אחת עשרה, פיגוע, פיגוע, אינתיפאדה, לפיד… הידיעות זרמו במוחו על אוטומט, במצב אחר אולי היה מתעניין אבל כרגע התמקד בשני דברים: לא להימשך למאיה ולא להירדם, איכשהו המטרה הראשונה נראתה לו יותר ברת השגה. הוא כבר חשב לומר משהו, אולי משהו כללי על המצב, אולי משהו על החופשה שלהם, אולי לסיים באופן רשמי את היחסים. לא, לא באופן רשמי, הוא יחכה לפחות שיגיעו לתל אביב, הוא לא צריך סצנות עכשיו. גם לה כבר עמדו משפטים על קצה הלשון, אולי שצריך לעשות כבר שלום, אולי שצריך לעצור כבר בתחנת דלק להתרענן, אולי שצריך לסיים כבר את היחסים האלה. לא, גם היא לא צריכה לפתוח את זה עכשיו. השתיקה ממשיכה.

המגיש האנונימי סיים סוף-סוף את שידוריו, בן העביר ל88, הוא ידע שזו התחנה האהובה עליה, אולי היא תגיד משהו, אולי הוא יגיד, ועד שזה יקרה הם ישמעו את לו ריד בקולו הרגוע שר על יום מושלם, הלוואי עליהם.
השקט הופר, האומץ נאזר ובן פלט משפט שעוד יתחרט עליו: "היה כיף בסך הכל, לא?", במצב רגיל היא היתה מהנהנת, רומזת איזו הסכמה אבל כבר לא היה כוח להעמיד פנים, היא החליטה לומר את זה: "שנינו יודעים שלא, נכון? אז מה אתה מזבל?". הוא כמעט גיחך על השימוש שלה במילים זקנות כמו מזבל, אבל היה עסוק מדי בלכעוס על ההפרה של השלום הקר ביניהם. אולי הגיע הרגע לפתוח את זה?
והוא פתח, כמה שהוא פתח. הוא רוקן את כל תסכוליו על הבלות, השיחות המשעממות, היחסים המתאדים והציניות המרגיזה שלה, היא החליטה להישאר חייבת הפעם – הבינה שזה כבר אחד האחרונים שבריבים, שאין טעם להעמיק את הקרע, אז פשוט ביקשה בקול עייף: "תעצור בתחנת דלק פה, אני ממש צמאה".

על המסך בפיצוציה של תחנת הדלק, הבהב ערוץ 24 על שידוריו החוזרים, המוכר המשועמם האחראי לגם עוד אנרגיה מהמשקה, מנסה לא להירדם, מקלל את מדיניות ה24/7 בליבו. בן ומאיה נכנסו לחנות הנוחות הצפופה, הוא ביקש קפה, היא מיץ ענבים, אף פעם לא חיבבה קפה זול. בחוסר חשק התפנה אליהם המוכר, מצפה ללכתם ולחזרה לשגרה המרדימה ובדיוק כשהחל לחשוב על שינה מתחת לדלפק, נכנס אל החנות לקוח נוסף, עומס בלתי רגיל.

אלי גדל בתל אביב, כבר בנעוריו שנא בה כל חלק, הצפונבוניות המרגיזה, ההיפסטריות השמאלנית המאוסה, האווירה האובר-ליברלית המתאמצת, הערסים מהדרום והעשירים מהמגדלים, לכן כשעבר בגיל 14 לפנימייה בדרום הוא הרגיש הקלה, הקלה גדולה. תמיד היה נראה מבוגר מכפי גילו, בעיקר כשלא התגלח ולפני משימת אלכוהול כזו, הוא לא נהג להתגלח. הוא ביקש בביטחון ערני בקבוק אבסולוט, למוכר המנומנם לא היה אכפת מהגיל, אולי לא שם לב בכלל, הוא רק רצה להיפטר ממנו, עדיף שניים משלושה, הוא עזב את הכנת הקפה המפרכת והתפנה לאלי.
לא כך תכנן אלי שזה יהיה, הוא ידע שהפעם בחר לשתות עם החברים הלא נכונים, אלה מי"א 5 – הערסים. הם הזכירו לו את הדרומיים התל אביבים בהרבה מובנים ולכן הוא לא סבל גם אותם אבל חשב שעדיף אותם מאשר לשתות לבד. אם לא הצדקנות המסואבת של הבלונדה המעצבנת הוא לא היה מגיע למצב הזה, גם ל"חבריו" היתה השפעה לא קטנה בהתעקשותם על האלכוהול המזורגג שלהם, "מזורגג? אני באמת נהיה מטומטם" הוא חשב בדרכו לניידת. למה היה צריך להתפרץ עליה, גם המכות למוכר שהתעורר לפתע לא עזרו להגנה שלו, מצד שני, לפחות זכה לרגעים מזוקקים של שקט עד השאלות המתעניינות לכאורה של המתנדבת במחלק הנוער.

בן ומאיה חזרו לאוטו, אם קודם לא היה לו חשק לדבר, עכשיו זה כבר היה קיצוני, אם אפשר היה להיבלע למושבי הבד של המאזדה החבוטה סביר להניח שהיה עושה זאת. המפגש עם הערסים רק דרבן את בן לנהוג מהר יותר, להגיע כבר הביתה. מאיה היתה ספק אדישה – ספק בטראומה קלה מהמפגש המפתיע, היא כבר לא התעקשה על המיץ. היא הגבירה את הרדיו, ניל יאנג שר על סוס ללא שם, היא ידעה שהוא לא מחבב (אם לומר בעדינות) את ניל יאנג, היא ידעה גם שהוא לא יתווכח, המדבר סביבם רעם ושתק בו זמנית.

בעודם חוצים את הנגב, במהירות שמשפשפת את גבולות החוק, היא נזכרה ששכחה זוג מכנסיים במלון, עוד גפרור ללהבת העצבים שפיעמה בה, ואז אמר בן את המשפט שהקפיץ אותה: "את יודעת? לא היית צריכה להתערב בחנות, מה זה עניינך?", הגפרור נשרף. הפעם היה זה תורה, תורה לרוקן את תסכוליה, על חוסר הרומנטיות, על ה"סאחיות" המתישה שלו, על ההתגרות הבלתי פוסקת בה ועל התאקלים התכופים עם חברותיה.
שתיקה שררה באוטו של בן, שתיקה של אחרי ריב, הפעם זה לא היה ריב על כלום, יותר כמו ריב מסכם. מחרוזת ניל יאנג זימזמה בקול חלוש, נדמה היה שמחשבות ואותיות מרחפות באוויר בקצב מסחרר.

אחרי קטע מואר יחסית, החשכה שבה למשלטיה הישנים לאורך הכביש, אולי היה זה חוסר ריכוז, אולי עצבנות יתר ואולי סתם עייפות אבל בכל מקרה זה קרה. בן נכנס בגדר השוליים המפרידה בינם לבין המדבר הקר והחשוך. הוא נסע לאט וכריות האוויר פעלו אז חוץ מהלם, לא נגרם להם נזק משמעותי, המכונית לעומת זאת, הושבתה.
זה בדיוק מה שהיה חסר להם עכשיו, תקלה במכונית, ניסיון למצוא גרר מושיע באמצע הלילה, באמצע שום מקום ועוד במצב הרוח המרומם שנשאו עימם, יותר טוב מזה לא יכול להיות. היא רצתה לגעור בו אבל התעצלה, ממילא אין בכך תועלת, היא שתקה ושתיקתה לא רעמה, הוא שתק ושתיקתו נדמה אף היא. המענה הקולי של הגרר, מתח אותם עוד ועוד עם מוזיקת מעליות מרגיזה שכזו. "מה עכשיו?", שאלה בקול עייף, "עכשיו נקווה למענה", אמר בן בקול עצבני, כאילו שיש ביכולתו לעשות משהו.

הגרר סינן אותם ובן הציע להיערך לשינה באוטו, היא נאלצה להסכים למרות שקיוותה שאת הלילה הזה כבר לא תצטרך לבלות איתו. לפתע, כבה האור במכונית, עוד חרוז בשרשרת האירועים המרגיזה של אותו לילה. חמש דקות מאוחר יותר, שבק גם המזגן חיים, זה כבר היה מוזר. רק לפני היציאה לחופשה עבר האוטו טיפול וכעת, שום זכר לכך. השתיקה העייפה התחלפה בפחד עייף פחות, בעיקר שלה.
שום מכונית לא עברה באזור, גם לא שום דבר אחר, רק יללות התנים קרעו את הס הלילה המדברי הקר. ופתאום, מאמצע שום מקום, הגיחה מולם דמות אפלולית בחושך. הדמות התקרבה אל המכונית וניתן היה לראות שהיא צולעת לאטה, לא צליעה חדשה ורגעית כי אם צליעה ותיקה וידידותית למשתמש.

הקור הלילי החל לחדור לאוטו וכתוצאה מכך גם לעצמותיהם, הדמות חבושת הקפוצ'ון שדידתה לעברם לא עזרה לפחד, לא היתה זו הדמות האידאלית לבקש ממנה עזרה, כנראה. הקור התגבר ככל שהתקרב הגוף הצולע לעברם, צעד ועוד צעד ועוד צעד. חצי פנים החלו להיראות בחשיכה, עיניים ריקות, אחת מהן מצולקת, אף מעוקם מעט וחצי פה מחייך, אם כי נראה היה שהחצי השני בוחן אותם בשפתיים קפוצות. הוא הגיע עד לחלון המכונית, צמוד כמעט לפרצופו המבוהל של בן, נקש על החלון שלוש נקישות חדות, עכשיו כבר אפשר היה לראות בבירור, לא באדם היה מדובר.