לילה בלי שינה

רצתי חזרה למקום בו ראיתי אותה לאחרונה,הפארק הגדול שבקצה השכונה,היא הייתה שם,מתנדנדת על הנדנדה הכחולה החורקת,שלמרבה הפלא לא השמיעה,אף לא חריקה קטנה אחת. "יש פה מישהו?" צעקתי לתוך השממה. היא צצה מתוך המגלשה הגדולה. "מי את?" שאלתי, היא רק שמה אצבע על פיה,כאומרת לי שצריך להיות בשקט. "מי את?" שאלתי עוד פעם. "אני זאת את" היא אמרה והתפוגגה. האם זה באמת?נפלתי על בירכי. האם ברגע זה ממש איבדתי את שפיותי,או שזה היה תהליך שלקח כמה ימים,שבועות,חודשים או אולי אפילו שנים?
קמתי.
השעה הייתה 2 בלילה,השמש עוד לא הפציעה, אבל היה לי חם מהרגיל. הסתכלתי על אחותי שישנה בצידו השני של החדר,קמתי ויצאתי בזהירות מהחדר,נזהרת שלא להעיר אותה. יצאתי לעבר הגינה הגדולה, הדמעות חנקו את גרוני,כל אותו היום חשבתי על החלום,ניסיתי לנתח מכל הכיוונים, נזכרתי בי,אז,פעם. באימא,אבא,אחותי ואני, ביום שבת בצהרים,משחקים בקרוסלה,מנסים להסתחרר הכי מהר שאפשר. אבל זה היה רק חלום,והתבגרתי מאז,הרבה.
הפעם כבר הייתי שם. "חיכיתי לך הרבה הזמן,שלי" הוא עמד שם,עם הכובע הקסקט השחור,מחזיק את אני הקטנה, אני הקטנה בכתה וצרחה,התפתלה וניסתה להיאבק בו. "תירגעי ילדה" הוא אמר וניער אותה. "את זוכרת אותי?" הוא פנה אלי. לא הצלחתי לדבר,עמדתי ורגלי נמסו והתמזגו עם הקרקע,לא יכולתי לזוז. הנהנתי עם הראש. "תדברי" הוא אמר והפך למפלצת גדולה,מאיימת. "כן" אמרתי בקול חלש. "תגידי לי שאני הפחד הכי גדול שלך" הוא אמר. בכיתי בשקט. "תגידי!" הוא צעק. "אתה הפחד הכי גדול שלי" אמרתי בשקט. הוא חזר ללבוש צורת אנוש וחשף חיוך זדוני מאחורי הצל שהיה על פניו.
קמתי מבוהלת. "שלי,קומי,צעקת מתוך שינה." אחותי העירה אותי מבוהלת. "את רועדת" היא הסתכלה עלי. הסתכלתי ישר וראיתי את הירח הגדול קורא לי,מבקש שאבוא אליו. יצאתי למרפסת הקטנה שהייתה לי ולה בחדר. ובהיתי בירח,הירח הגדול,המלא,הלבן,היפה,המושלם,הרחוק מהשיגעון שמתרחש כאן. רציתי להיות ירח באותה שנייה,דוממת,בלי רגשות,בלי זיכרונות,בלי כלום. אחותי יצאה בעקבותיי וניסתה להסתכל לנקודה שאני הסתכלתי עליה. "חלמתי עליו" אמרתי בשקט. "הוא אמר משהו? ביקש סליחה?" היא שאלה ולא הסירה את מבטה מהשמיים השחורים. "הוא רצה לדעת אם הוא הפחד הכי גדול שלי" אמרתי. "ומה ענית?" היא הסתכלה עלי. "עניתי שכן" אמרתי ודמעה זלגה מהעין.
שבת בצהריים,בקיץ,היה חם, אימא,אבא, אחותי ואני, על קרוסלה,מסתובבים מהר ככל שאפשר. "שנייה" צעק אבא, "אני חושב שאני הולך להקיא" הוא עצר את הקרוסלה וירד, איתו ירדה גם אימא ואנחנו ירדנו בעקבותם. בדיוק באותו רגע ראינו אותו,רץ,ובעקבותיו שוטרים. היה לו אקדח,והוא ירה בכל מי שהיה בדרכו, אבא שלי, ניסה לעזור לשוטרים וניסה לעצור את האיש. האיש ירה בו מבלי לחשוב פעמים. אבא שלי התמוטט, מול העיניים של אימא שלי,מול העיניים של אחותי ומול העיניים שלי,מאותו רגע לא הייתי אותה הילדה.