לילה ארוך

זה היה לילה ארוך, והוא היה רחוק מהסתיים.
"אני לא מאמינה שהצלחנו לצאת מזה." אני אומרת, ונשענת עליו, מנסה להסדיר את נשימתי.
"יש מצב שעוד יספיקו לתפוס אותנו." הוא אומר. משהו בקולו גורם לי לקום ולהסתובב אליו, למרות עייפותי הגוברת עם כל שנייה.
היה לו פנס מתחת לעין, ודם נזל מאפו, ומשהו היה שבור בעיניו, משהו שאמר שהחיים שהתאימו לו פעם, כבר לא מתאימים כל-כך היום.
ידעתי שזה יקרה מתי שהוא, שהוא ירצה לוותר על זה, על המרדפים, על השגות הגבול, על ההתעוררויות בבוקר עם הראש בתוך האסלה.
ידעתי שהוא יוותר על כל זה יום אחד, ופחדתי מהיום ההוא, כי ידעתי שביום ההוא, הוא יוותר גם עליי.
לא רציתי לאבד אותו, אך אם אני אלך איתו, אני אשנא את עצמי לנצח על כך.
אני אשנא את עצמי על שוויתרתי על מה שאני אוהבת, ועם הזמן, אני אשנא גם אותו.
ואני לא אוכל לחיות בעולם בו אני שונאת אותו.
אבל מצד שני, אני גם לא יכולה לחיות בעולם בו הוא לא שלי, ולכן, הגעתי לצומת דרכים שאף אחת מהן לא מובילה לשום מקום.
הייתי יכולה לגרום לו לשנות את דעתו, לגרום לכך שהוא יסכים להישאר, אך זה לא יהיה רצונו האמיתי, ואני לא אוכל לסבול את העובדה שהוא נשאר במקום הזה רק בגללי.
"אני מצטערת." אני לוחשת לעברו, ומפנה את פניי ממנו.
"אין לך על מה להצטער." הוא אומר ועוטף את כתפיי בחיבוק.
"אני בחרתי בחיים הללו."הוא מוסיף ואחיזתו בי מתחזקת, כאילו הוא פוחדת לאבד אותי.
"אבל אתה לא רוצה בהם יותר." המילים שקטות, אך הן לא מראות על שום היסוס, אני מראה לו כי אני יודעת שזה עומד להסתיים.
"כן." הוא אומר, ואני יכולה להרגיש את נשימתו על עורפי.
"אז מה עכשיו?" אני לא יכולה שלא לשאול, נראה שלפי יש חיים משל עצמו.
"אנחנו נהנים מהזמן שעוד נשאר לנו."