לייק הולי

לייק הולי – רפאל רבינוביץ' מהרגע שהבינה מה טומנת בתוכה המילה "יופי" לא הפסיקה להקיא, ושכן היופי כמו תפס את קרביה מתוכה החוצה והינו מקביל במישרין אצלה אל כיעור. שניבט מתוך מראה. ניבט מתוך קיר זכוכית של חנות בגדים. ניבט מתוך העיניים של הוריה. של מי שחשקה בו. של מי שחשק בה. של מי שהעריצה. מרלין מונרו בעטיפה של שחור-לבן לעגה לה, וכל כך רצתה לזקק את עצמה לאותה התבנית. ולחצה. ולחצה. וכל מה שיצא היו מיצי מרה ושאריות מזון שלא עוכלו. ירכיה קושטו בסימנים כחולים. וקפלי הבטן. וגבעות קימורי השוקיים. וכל הדלתות שהשאירו חצי חיוך קורץ של לעג טהור מאחוריה נסגרו אל דמותה. נמוגו בלחישות וגיחוכים. שלחו אותה חזרה אל דלתות שסגרה עצמה אחריה. עוד ועוד דלתות. דבר לא נשאר פתוח. ככה אף הזדמנות לא מעדה יותר מרגל רזה יותר של אחת אחרת, שלמה ממנה, מתפוצצת. קורנת. לא זקוקה לאישורים. לא למחמאות. כאלו ועוד לקחו איתן את ערמות הטקסטים הביתה. התהילה המזורגגת. אהבת הקהל. אהבת היופי. עשיית אהבה עם היופי העצמי. עם העצמי. בזמן שהיא אוננה במחשכים וגמרה בעצבות. בזמן שהן יצאו עם כל נחשקי הציבור, בזמן שקולן בקע מטלוויזיות. מפרסומות. צחוקן התגלגל זך. היא שנאה אפילו את ריחה שהסגיר את פחדיה מולן. את תחושת נחיתותה מפניהן. והן ניסו לנחמה ברחמים מזופתים: "את נראית נהדר! לא מבינה איך את לא רואה את זה!". בנחיריים לחוצים באצבעות. מידי פעם גם היו כאלו שליבם יצא אליה של ממש, על המסכנה שלא רואה את הפוטנציאל הגלום בה! כל כך מוסתר לה! הו הולי, הולי שלנו, הסומאה... וכך נתנו לה איזה תפקיד פעוט רק שאולי תעז להודות באמת הברורה להם כל כך. המתחבאת ממנה. ובכול זאת לעולם אפילו לא צפתה בעצמה. ונדמה היה שמעטים היו אלו שצפו בה. דבר לא הזניק. במאים לא ששו לצלצל שנית. עוברים ושבים לא חרטו אותה גם לא בדפני דפנות מוחם. היא הסתובבה בין איי ליסטרים כמו מישהי שאינה ראויה אפילו לאות הכי נדחקת ברשימה. ילדה מטומטמת עם חלום. "חלום". המקביל במישרין של שקר. הפְנימה. של לא יותר עבה מחול באצבעות לא מיומנות כמו שלה. השקר כמו החלום לא ניתן למימוש. למישוש. שניהם נשארים ברמת כול מה שמתנדף עם הבוקר אל מול כיעור שמש האמת. האמת שהיא חזקה. האמת שהיא סיוט. סיוט מזדמן תדיר של מוות. של הוריה מעל קברה. מצקצקים באכזבה. של קברן. של בור צר מידי למידותיה. של קץ כל האשליות שטיפחה תחת מעטפת הבוץ והאדמה נאכלים במלתעות תולעי הרימה הרעבים. לבסוף סיימה לנבור בעיקשות באמת ואימצה אותה כגורם המנחם ביותר שיכלה למצוא. החלה לרצות אותו. מכוער. גרוטסקי. מתפתל מתחת לתאי העור. וטבעו הישג. כזה שיביא כל איש ואישה שאי פעם העזו למחות את הולי בידם להתכופף לה. לבכות על לכתה. על איך לא עצרו את הדבר. ההתאבדות האגואיסטית ביותר - זו שלוקחת אחרים אל מחוזות המוסר השפלים שלהם. אל תהומות חשבון הנפש. התכנון החל מזה שנתיים, סופו - לסיים את חייה כקדושה. קדושה מעונה שמענה. היא חשבה איך לעשות את זה בצורה שתעביר את המסר בדרך השקופה ביותר. התשובה חזרה אליה מהכיוון שבכלל לא חיפשה בו אך כזה שלא הפתיע. חברתה הטובה סאם (שבכלל נולדה מורן מתניהו בירושלים) יהודייה מסורה הדוקה שמקדישה את כל חייה לתורה, לעליות ל"הולי-לנד" כלשונה, ולדיבור ההדוק עוד יותר עליהם. כל השיחות המזורגגות. באחת כזאת אחריי ביקור טרי שם התפייטה על קיום הקונספט -"קברי צדיקים". ”They are the Grand-Grand fathers of Judaism Holly, their spirits listen to the voices of the poor people like me, like you! And make wishes come true, and it works!”. קִפצצה במקומה ליד השולחן הערוך בזמן שהולי עמלה על בישולי השאבּס. לא הם שעוררו בה את התיאבון. “Do people really do that?” "Oh yes, look at my son now! oh…well..." היא ידעה שבנה התחתן לאחרונה כי דאגה להיעדר מהזמנתה. דבר שסאם עוד לא באמת סלחה עליו. בקרוב כל זה לא ישנה בין כה וכה. אולי אפילו הכלבּותא תרגיש רע עם עצמה. חשבה. כשתדע שהולי לקחה את עצמה אל השאול כשכעסה עלייה עוד בתוכה. והרי אין זה תפקיד הקדוש המעונה? הרי אין זה תפקידו של ישו? או של אותם הצדיקים הקדושים שאנשים משתטחים על קבריהם בישראל ומתחננים. לעורר בחיי משהו. גם אחריי קיצם המוקדם או המאוחר. היא לגמה מתבשיל השייטל ליקקה את שפתייה והסתובבה לסאם. “Sam, I am so fucking happy I missed your son’s wedding, I bet it had the worst Hassidi bullshit music invented”. רק כשהדלת נסגרה בעוצמה שהרעידה את קירות יחידת הדיור התפנתה סוף סוף לשיטוטים ברשת על המידע החדש. אצבעותיה נקשו נמרצות במקלדת. אני אקבר בקבר כזה של קדושים. אני הקדושה. גמלה בליבה. אפילו שמעולם לא נתנה ולו מעט מחשבה על הדת. או קיום האלוהות. בבית הנוצרי שבו גדלה זו נקבעה כעובדה שאין לערער בה איך גם אין להעמיק בשורשיה מידי או להשתעבד לה - היה אדם בשם ישו. שמת עבור חטאינו. ואותו נעריך על כך לעד. ולמענו גם נמות. בינתיים, נחגוג את כל החגים שבאו אחריו. זה לא עורר בה עניין רב כלל לדעת מעבר. ופתאום קראה על צפת. על ההרים שמסביב. על הסגולות. על הסגולות יותר מהכול. על האמונה העיוורת באבן הקרה. ועל הכיפוף. על ההשתטחות. על הדמעות. ועל החיים שעומדים להיגמר. למחרת כבר התייצבה באל.איי.אקס ובידה מזוודה אחת. ובבטנה פרפרים אחרונים אל גסיסה. - ממרחק של אלפי קילומטרים, השלט של הוליווד נראה לה עכשיו כמו כתם זרע קטן שמיהר להתייבש על ספה שהתנו עלייה אהבה, כזאת שנגמרה אל תוך בוקר שזיכרון הלילה לא לו. נדמה לה שכך הסתלקה. ארוזה בתוך מזוודה עבשה בחרטות חסרות תגובה. ובעוד אהובה המזדמן נותר לו שם דביק והביל, מצאה עצמה נחרכת בחומה של ישראל עד בשר. כל שסיפרו לה שהמוות הוא קר יכולה הייתה להתנחם בגאולה הקפואה הקרבה. מה יש להן ארצות חמות להטריף אדם? מה יש להן עוד יותר לברוא אנשים "חמים"? אלו שסאם לא הפסיקה להפגיז בשבחם. זה שהסיע אותה במונית שלו אל עבר הצפון היה לכל המשקיף איש חם. איש חם מידי. שבחמימותו הגדולה העז להלין עד אין קץ על הצביעות 'האמריקאית' שלה. וכל חטאה לבקש (במה שתיארה לה כנימוס) שינמיך את המוזיקה שצהלה ברם מהרדיו. וכך לאורך כול הדרך הארוכה שנמרחה מתוך צדי החלונות בנופים ששינו צבע מצהוב אל צהוב אל ירוק, שרר המתח הדק באוויר. בשתיקה שיכולה להתעורר בין אדם לאדם כמו חרב פִּיפיות. כל פעם עוד קצת דם שניגר. מהצוואר שלה. מהצוואר שלו. הוא צודק. סיכמה לעצמה. הצביעות האמריקאית התקיימה פתאום בצורת געגוע דהוי. שם כל שנאה עוטפת אותך בחיבוק. שם כל תחרות סמויה. כל איבה בזר פרחים נובל בואזה. ועוד זר ועוד זר מתחלפים. זֵרים רבים ידעה. את כולם זרקה מיד לפח. היא עצמה מזמן כבר לא חילקה פרחים. אם כך מאסה לשבת זעופה וניסתה למצוא בכנות המרעננת מזור. “You know, you were right. We are the biggest hypocrites out there. I’m sorry”. "לא! איטס אוקיי, איטס אוקיי, נוֹ... זה, וֹוריז... סו ואט אר יו, טו-דו, היר, ישראל?". I am here to kill myself”." ואז הם עצרו. שותתים דם. הנסיעה שהיא הויה-דולורוזה. החיים שהם הויה דולורוזה. אל גבעה שלא ניתן לראות את ראשה. טאבולה ראסה לכל מה שקדם נפרשה בדמות מדרגות לבנות. מדרגה-מדרגה עלתה. עד שהנוף יפתח מולה במלואו והדרך מאחוריה תעלם. כול שרצתה היה לברוח מעצמה לתוך דמויות אחרות כמו מחליפת-עור. יצור מיתולוגי מאגדות עָם אפלות. כל מדרגה רטט בה כך זעם אחר. עד שייצאו כל הזעמים מתוכה. שלחו ידיים לאבנים וזרקו עלייה. אבן. אבן. אבן. אבן. מדרגה. מדרגה. מדרגה. הילדים בכיתה מושכים לה בשיער. מציירים לה על הפנים עם צואה. מדרגה. מדרגה. הידיים של אח של סבא מקומטות. מקומטות. ריח של נפטלין. עשים מתים בערמות צונחים אל הקרקע כשהאור כבה. הכנפיים שלהם מזמזמים בגסיסה. מקומטות. מזיעות. לשות. לשות. אימא בולעת את הסיגריות דלוקות אל תוך עמקי הלוע שלה ומוציאה עשן מחורים בצוואר. העיניים שלה מרביצות לבעלה. הפה לבת. "את לא יפה במיוחד הולי... אבל יש לך... תווי פנים ייחודיים, ולב נקי". מדרגה. מדרגה. "תתכופפי. כן ככה, כן ככה בדיוק. את צריכה להיות סקסית הולי לא להיראות כמו פרה גוערת. עם החזה למטה. כמו פרה מניקה. ככה! פרה מניקה זה לוהט פרה גוערת זה לשחיטה! את רוצה להישחט? אה?! או שאת רוצה שכל פאקינג אמריקה תינק ממך?! עוד להתכופף! ו-אקשן!". מדרגה. ראש למעלה. אסלה. "את רזה מידי. את שלד. את תכף נעלמת. אם את חושבת שזה איזה הרואין שיק את טועה. את גופה הולי, את גופה של מוזלמנית. אולי בגלל זה לא באת לחתונה? את מתביישת באיך שאת נראית? גם עכשיו? לאן עוד? בטח עכשיו. לאן עוד את רוצה להגיע? שלא יהיה אותך בכלל?". מדרגה. מדרגה. והעמק כמו פקיחת עיניים. כשהמוות התקרב עוד יותר רק אז התמסרה לריחו. הוא דגדג בתוך אפה כמו אבקנים. היא התעטשה. זה היה נעים. זה יצמיח אחריה פרחים. בנוף שסביבה. הירוק כל כך. הירוק להחריד. קנְבסי. רקע שחיכה לנקודות הצבעוניות שיפריחו מותה. שיהיה בלילכים. שיהיה ברקפות. שיהיה בכלניות. שיהיה. שגופה-גופה. ושנים ששיתק אותה. נעוץ בלוע. חוסם אוויר. תאריך תוקף על בשרה. על ורידיה. על עורה. בגיל חמש בלבד למדה שדינה להתפגר. יד שמוטה מבעד לדפנת המיטה ושיניים תותבות זרוקות לרגליי שידה. וריח. צחנה. אדם יכול לחיות חיים צבעוניים כל כך ובסופו יסריח בין כה וכה. אבל היא פרח. היא פרח שיקשט את נופי הצפון הרחוק הזה. בתים לבנים על מבצר גבעה סימנו את צפת. שישי. מקומי אמר לה לא להיבהל, שישמעו צפירות מבית הכנסת בעיר וימלאו את העמק ביניהם בבשורה על בוא השבת. והם ניגנו. בעיניים עצומות ישבה על חומת תצפית. לבושה שמלה שחורה בלבד. קצרה. חושפת כתפיים שלדיות. מתנדפת ברוח. האם זה מה ששומעים כשמתים? תהתה. ברגע המזערי הזה שבין דופק לדופק אחרון. נכנס המוות בצלצולים. כמו השבת האחרונה ההיא – הולי במצפה. הים הוא שצפה בה. העיר היא שצפתה. האדמה שצפתה יותר מהכול. רגע לפניי זריחת שקיעה זורחים התובנות שפספס הבוקר- כל הדרכים הובילו אותה לשם. לסוף הזה. ולה אין מילים בתכלית הזאת. בקנוניה ההיא שנרקמה מראשיתה. ידיה הן הינן בלבד ידי התליין בהוצאה להורג של עצמה. המועד, האיפה, האיך – נבראו בעמק הזה. יצאו בסלון האבוד מפיה של סאם כמו בת-קול. וכך נעמדה. יחפה. מתנדנדת. לא היו אנשים סביבה. רק שריקות. שריקות של קדושים אחרים. הם איתה. אך התאבּנה. גם מי שכבר שאין לו פחד גבהים במפגש עם התהום תתעורר בו הצמרמורת. קפיצה אחת. עשרים או פחות מזה שניות. מה קורה לעצמות? מה קורה לסחוסים הקטנים? עיט הסתחרר בשמיים. רעב. שר לאחרים. קפיצה אחת. מי ימצא אותה קודם, הטלפיים של הלהקה או המאמינים האבודים? בסוף הקדושה היא בשר. צבטה עצמה. היא בשר ודם. אלו ואלו טורפים. אלו ואלו כבר אורבים ביערות סביב. סאם, ההורים. ישלקו אותה כמו פרס ניחומים לוהט לעצמם. כמרק בסופה. מסוגפים על ספה אחת. חלולים במבטם אל הקרקע. ונפרדים לדרכם. איש במוחו השוכח. שרץ מרגע לרגע. אוגרים בתפזורת. קפיצה אחת. אין כאן קודש. רק בשר ודם. שיערה הסתמר. בבוץ נוכרי זה היא לא תקבר. איש לא ישתטח על שמה החרוט. היא תבלע בים כמו השמש מולה ולמחרת יזרחו זריחות אחרות. קפיצה אחת. אדם ימות ויזרחו זריחות אחריו. ואין לארץ הזאת לתת לזכרה נצח באמת. הבינה. והאדמה בו בעת רעדה. כי האדמה הזאת כועסת. הירוק הזה הוא דמי שתיקה. עשבים. עשבים של דם. שריקות של רוחות רפאים. שאיש לא השתטח יותר על שמן החרוט. הם תפסו את גופה מסביב בחיבוק. והולי נפלה. נדחפה אחורה. את כל המדרגות. את הנסיעה לצפון. את הטיסה. נדחפה שוב. ועוד. רחוק. אל אל.איי. אל הסלון. אל סאם. אל השייטל השרוף. ואל החיים. אל החיים בעצם.