ליטוף קטלני

ישבתי… יותר נכון שכבתי בגופי המדהים על כיסא השיזוף, נהנית מהשמש, מביטה בריצודי האור על פני הבריכה הפרטית שלי, כשהעוזר שלי, סוטול, קרב עם מגש עליו הייתה כוס בלאדי מרי, "בבקשה, מדמואזל. אני מקווה שזה ירווה את צימאונך." הוא אמר בקולו החורק, שנשמע כמו מגרסת חצץ, ובנימה האופיינית לו, של התרפסות ולגלוג. "תודה לך, סוטול. אתה יכול ללכת עכשיו. אני לא זקוקה לך יותר." "אבל גבירתי, עליי לעשות לך נעים בגב, כך אמר אדון דני." דני הוא בעלי, ומייצר הכסף שלי. "אני לא רוצה שתעשה לי נעים בגב, סוטול. אני סולדת ממך. תגיד את זה לדני אם הוא ישאל." "דני מאוד יצטער שלא עשיתי לך נעים בגב," הוא אמר וקירב את כפות ידיו, פתוחות, זו לקראת זו. בין כפות ידיו נורו ניצוצות חשמל. "הרי הוא רוצה שאני אחשמל אותך למוות באנרגיה הקינטית שלי…" הוא אמר כמתנצל. "ככה דני אמר?" שאלתי באי-נעימות. "כן, מדמואזל. אני מצטער מאוד." הנחתי את הכוס לצדי על שולחן העץ הנמוך והעגול העשוי עץ משובח ועל רגליי מתכת קשה מצופה זהב שקנינו במיוחד בייבוא אישי ממקסיקו. "טוב, אם כך, אני מניחה שאין ברירה." "אין ברירה, מדמואזל… אני באמת מצטער," "זה בסדר, סוטול," אמרתי, והוא קרב אליי עם כפות ידיו המחושמלות, ואני עשיתי עליו צ'ק אאוט ושלחתי אותו לעולם שכולו טוב. "מצטערת, סוטול. לא הייתה לי ברירה." אמרתי לגופתו המתה.

סיימתי לשתות את הבלאדי מרי בנחת, ופניתי לעבר הסלון הגדול דרך דלת הזכוכית הענקית שמפרידה בין הבריכה לבית. נאנחתי בסיפוק, וניגנתי את הקונצ'רטו המדהים של וולפנג אמדאוס מוצרט, כשהטלפון צלצל. "הלו?" עניתי. נשמעה נשימה חלושה, והקו נותק. בדקתי מאיזה מספר התקשרו, וראיתי שזה אחד הטלפונים הניידים של דני. אם כך הוא יודע שאני עדיין חיה, ואולי זה לא מוצא חן בעיניו. "מדמואזל, היה טלפון?" שאל אותי קול, ואני ניתרתי בבהלה. מולי עמד מת עם עיניים פעורות ולשון שחורה, סוטול. וחיכך את כפות ידיו זו בזו. "זו הייתה טעות במספר, סוטול." שיקרתי בעודי מנסה לא לחשוף את האימה שהייתה בי. "אני לא חושב שזה נכון, מדמואזל. אני חושב שאת משקרת." עיניו המתות הביטו בי, ואני הבטתי בעיניו המתות. "ואם אני משקרת, אז מה?" שאלתי ללא שמץ התגרות. "אז אני אצטרך ללטף אותך…" הוא גיחך, "ליטוף קטלני…" אימה קשה צרבה את עצמותיי, "לא, רק אל תלטף אותי, רק לא זה!" צווחתי באימה. "אני מצטער, מדמואזל… אבל דני ביקש…"