ליטוף הגשם

"זה הגשם.. הוא בא לקחת אותנו.." מלמלה ברכות בעודה מחליקה אצבעותיה בין שיערותיה הכהות, מנחה קווצת שיער סוררת אל אחורי אוזנה הזעירה, משעינה ראשה אחורנית, שואפת עמוקות אוויר הלילה הקריר, מניחה למחשבותיה לצוף, ללחץ היומיומי להניח לגופה, מניחה לנפשה וגופה פה אחד שלווה רגעית.
היא נאנחה עמוקות והשיבה מבטה אל עבר מחברת הספירלה המונחת על גבי ירכיה, סוקרת העיפרון נטול התנועה, נטול הצורה, נטול ההיגיון. הלוא חשיכה אפפה גופה, הלוא החשיכה אפפה פעולותיה וצעדיה.
היא החלה מגששת באצבעותיה החיוורות, הדקיקות, אחר העיפרון המוכר, משרטטת דבר מה זר לעיניה, לנפשה, צורה מוכרת אך חסרת כל טעם, פנים מוכרות אך נטולות כל סימן חיים מובהק, נטולות כל מגע נפש קל.
היא הסבה מבטה אל עבר הפנסים המעטרים כביש האספלט הרחוק אך המוכר, הנגלה לעין, מבחינה כי פנסו האחרון בשורתו כבה אורותיו, מבחינה כי דמות אפלולית תחתיו עושה דרכה אל עברה, צעדיה איטיים ,זעירים, הליכתה נטולת חיים אך מהולה בביטחון מה.
אף על פי ולמרות כי הדמות אינה נגלתה כמוכרת כנגד עיניה ומבטה, שבה לעיסוקיה, שבה לשרטוט זוג הפנים המצטיירות בנבכי מוחה, המרכיבות אושרה, המעניקות רוגעה בשלוותן הנצחית.
הדמות האפלולית קרבה אף יותר, צעדיה ממהירים, נשימותיה קצובות, הבעתה נחושה, היא תחבה ידיה עמוק בנבכי כיסיה, ממשיכה בדרכה חסרת המעצורים, מתעלמת עצם העובדה כי חלפה על פני מחוז חפצה זמן רב קודם לכן, מתעלמת עצם העובדה כי אין בידיה דבר אשר ישנה זאת, יציל דרכיה אותו לילה אפלולי, אותו לילה קר, חסר גבולות.
"מה את עושה באמצע הדרך אל כפר אבוד, בשעות לילה מאוחרות שכאלה?" שאלה הדמות בעלת החזות האפלולית, מניחה לידיה להחליק דרכן אל אוויר הלילה הקריר, המלטף,מחוץ למעמקי כיסיה, מניחה לאפלוליות הלילה להעניק מעטה אימים קל על פניה.
היא הסבה מבטה אל עבר הדמות האפלולית, חיוך רך נפרש על שפתיה, אושר ריצד בקלילות בעיניה, היא הסבה מבטה חזרה אל עבר ערימת הדפים המעוטרת זוג דפי פלסטיק תחילתה וסופה, חוט מתכת המלופף סביב צידה בכדי לחבר דפיה ושרטוטי פנים עדינים, שרטוטי פניו.
הוא סקר מחברתה בתדהמה, סוקר אחר כל פרט ופרט בפנים המשורטטות על גביו, עיניו נפערות לרווחה, מניחות לתדהמתו להיחשף כנגד עיניה, מניחות לתדהמתו להיספג בנבכי נפשו. הוא התיישב לצידה, ממשיך בסקירת שרטוטה בהתפעלות, הפתעתו גלויה לעין, אך לא לעיניה.
אט אט החלו טיפות חמימות ומלטפות צונחות מטה, מלטפות ברכותן כביש האספלט המוכר, נספגות במחברתה, שוטפות ומורחות שרטוט פניו, שרטוטה.
"זה הגשם… הוא בא לקחת אותנו" השיבה ברוך והבנה, מחליקה אצבעה במורד השרטוט המוכר ,מרימה מבטה מעלה, פוערת עיניה בתקווה, פוערת עיניה, מניחה לאושר לשוב ולרצד בעיניה.