ליבי המדמם

"מה קרה הפעם?" אני שואלת באנחה כאשר אני מבינה שהוא לא מתכוון להפסיק עם המבט העצוב ההוא.
"היא שברה לי את הלב." הוא אמר בעצב, והרים אליי את אותן עיניי כלבלב עצובות, מצפה שאני אנחם אותו, בדיוק כמו שאני עושה תמיד.
"הן תמיד עושות את זה." אני אומרת באדישות ועושה הכל מלבד להביט בו.
אתם יודעים נמאס לי, נמאס לי שהוא מגיע לכאן עם הלב השבור שלו ומצפה ממני לעשות לתקן אותו.
זה היה מוזר אתם יודעים, הדרך בה הוא פשוט נותן את הלב שלו לאחרים בזמן שאני לא הצלחתי לתת את ליבי לאיש מלבדו.
אם כי, אף אחת מהדרכים לא טובה, ליבו אולי נשבר מאות פעמים על ידי נערות שונות, אך ליבי גם הוא נשבר לא מעט, אך הוא נדבר על ידו אותו בנאדם בכל פעם, נראה כי נאי פשוט לא מצליחה ללמוד מהטעויות שלי.
"אני שמח מהלב השבור לי לא מפריע לך להמשיך בחייך." הוא אומר בכעס, ואני לא יודעת איך לענות על זה?
"מה אני אמורה לעשות?" אני שואלת אותו, ומניחה את הספר בצד.
נראה שהוא לא יודע כיצד לענות על השאלה הזו, מה שדי מצחיק, משום שזה מה שקרה בכל הפעמים בהן דמיינתי שיום אחד, אני אספר לו שאני אוהבת אותו, אך משום מה, זה לא נראה לי כמו הזדמנות טובה לפלוט סוד בסדר גודל כזה.
"אתה יודע," אני מתחילה לומר לפתע."נמאס לי מההתנהגות שלך." אני קמה ממקומי ונעמדת מולו.
"נמאס לי מהעובדה שאתה הולך, שובר את הלב שלך ואז חוזר אליי עם הזנב בין הרגליים מקווה שאני אנחם אותך." אלוהים, הפנים שלו כל-כך קרובות לשלי, והשפתיים שלו, אני נשבעת באלוהים שהן הדבר המושלם ביותר שנוצר אי-פעם.
"אתה יודע, לפעמים אני חושבת שאנחנו דומים," אני אומרת לפתע ולוקחת צעד אחורה."בגלל שהלבבות של שינינו כל הזמן ממשיכים להתרסק לחתיכות קטנות." אני מוסיפה ומסתובבת בגבי אליו, לא בטוחה מה הנקודה שלי.
"אבל לא אני תמיד טועה," אני אומרת ויודעת שאני אהרוס ברגע אחד את כל מה שאולי היה יכול להיות בינינו."משום שאתה כל מה שאני לא רוצה להיות, ולכן אנחנו לעולם לא נהיה דומים, לא חשוב כמה ליבי מדמם וכמה אתה חסר ישע."