ליאו יראה הכל.

"אימא, אימא, תראי! תראי את הפרח הכחול הזה!" אני מלטפת את שיערו של בני ומתקנת אותו "הוא לא כחול חמוד, הוא סגול." הוא מסתכל על הפרח שקטף ואז עליי בעיניים גדולות ושואלות. "מה זה סגול אימא?" הוא שואל ואני עונה לו ש"סגול זה כחול ואדום יחד."
הוא מביט שנית בפרח וממשיך לשאול "כחול כמו העיניים שלך ואדום כמו החולצה שלך?" אני עוטפת אותו בחיבוק ועונה לו שכן.
אז אנחנו נשכבים שנינו על הדשא ואני מראה לו את השמיים. "אימא, מה זה הכחול הזה?" "אלה השמיים." אני אומרת, ועל פניו של ליאו עולה הבעת הבנה ועיניו נוצצות מגילוי זה. אני מחייכת למראה עיניו וממשיכה לדבר "הדברים הלבנים שבשמיים הם העננים, אבל לפעמים הם הופכים ל -" "אפורים! נכון, אימא? נכון?" הוא מושך בידי ואז שואל "מה זה אפור אימא?" אני מדגדגת את בטנו "החולצה שלך אפורה."
הוא מתגלגל ונשכב על בטנו. כלב עובר מולנו וליאו שואל "באיזה צבע הכלב צבוע?" אני צוחקת על טעותו של בני ועונה לו שהוא צבוע בחום. "חום כמו החום של האדמה?"
"כן. זה אותו חום."
אישה בבגדי ריצה עוברת בשביל לידינו, כשהיא קרובה אלינו ושומעת את שיחתנו, היא עוצרת ומסתכלת על ליאו ברחמים מהולים במין סלידה. איך יכול להיות שילד בן שבע לא מכיר צבעים? אבל אני רציתי ללמד אותו בעצמי.
"אימא אימא!" הוא תופס שוב את תשומת ליבי. "השמש צהובה כמו השיער שלך!" הוא קורא ואני תופסת אותו ומגלגלת אותו עליי, עכישו הוא שוכב עם בטנו על בטני. "אסור להסתכל על השמש ליאו. אתה רוצה עוד ניתוח?"
"לא אימא! אני לא רוצה!" הוא עוצם את עיניו בחוזקה.
אני נושקת למצחו ועוטפת אותו בידיי. יגידו מה שיגידו האחרים, הם גילו את הצבעים כשהם נולדו, ליאו גילה אותם אתמול. אז כן, הוא לא ראה במשך שבע שנים, אבל מעכשיו הוא יראה הכל.
את כל הצבעים, את כל הפנים, את כל הרגשות ואת כל המחשבות.
ליאו יראה הכל.