ליאורי

ליאור היה בדיוק בן שבע בפעם הראשונה שראה את אבא שלו.
הוא חגג עם אמא, ואז נסע ביחד איתה לנמל התעופה,
היא הורידה אותו שם ואמרה לו לאן ללכת.
בנמל התעופה חיכה לו אביו, נרגש.
"אבא?" ליאור שאל את האיש הלא מוכר. האב הנהן וחיבק את ליאור.
ליאור נרתע ושאל בטון כועס מעט, "למה לא באת?"
האב בלע רוק והתחמק אבל ליאור דרש ממנו לתת תשובה לשאלתו.
"אני אספר לך את זה בארצות הברית"
"ולמה אמא לא באה איתנו?" ליאור מלמל, הוא הכיר את אותו הקול מרוב שיחות הטלפון שהעביר איתו.
האב לחש משהו באוזנו, הילד היה בהלם, אך פניו קדרו תוך שניות ספורות.
דמעה נצצה בעיניו וניסתה לצאת,
אבל ליאור עמד על שלו והדמעה הסתגרה בתוך עיניו, מחכה שייכנע.
אביו של ליאור ביקש ממנו לא לבכות, "זה בסך הכל גירושים" הוא ניסה לנחם.
"זה לא סך הכל! זה המון! בגלל זה לא ראיתי אותך המון זמן!"
ליאור התחרט שבא לנמל התעופה, ושפגש את אביו. "איפה אמא?" קרא.
"ליאורי, די!" האבא לחש, עיניו אדומות, בגדיו מלוכלכים ושערו החום מפוזר. לא כמו מקודם, כשהוא ירד מהמטוס, הוא הסתרק וסידר את בגדיו, הכל בשביל ליצור רושם ראשוני טוב,
כדי לפגוש את הבן שראה רק פעם אחת בחייו בצורה נורמלית.
הוא חיכה לכך המון, זה לא מה שהיה אמור לקרות. ליאור היה אמור להבין.
ליאור הלך לפינה. "ליאורי, בבקשה תבוא איתי. נאחר לטיסה" האב אמר בקול נואש.
הוא הלך לאחד האנשים. איש שמנמן, עם שיער קצר בצבע שחור.
"אפשר טלפון?" ביקש בחיבה.
האיש חייך אליו ונתן לו את טלפון אפור. ליאור התקשר לאמו;
"הלו?" נשמע קול חמים, של אמא.
"אמא, תיקחי אותי מכאן." אמר.
"למה?" היא שאלה בהתעניינות.
"כי..כי אני לא אוהב את אבא" לחש באדישות גלויה.
"תן לו עוד הזדמנות" האמא אמרה "אני חייבת לזוז, ביי מתוק."
אביו של ליאור התקדם לעברו.
"אתה בסוף רוצה לטוס איתי?" הוא שאל.
ליאור חייך, "כן" הוא אמר בהתרגשות והם עלו על הטיסה לארצות הברית.

***

ליאור שחה המים לצידי אבא. "תחרות!" הוא הכריז.
כל אחד מהם עמד בהתחלת הבריכה מוכן להתחיל לשחות.
"צא!" ליאור קרא ושניהם יצאו בשחייה בכוונה להגיע לסוף הבריכה.
ליאור עקף את אביו ושחה בשעטה אל סוף המסלול.
"איפה למדת לשחות כזה מהר?" האב צחק.
"אצל אמא!" ליאור אמר ולא שם לב שאמו היא נקודה רגישה לאבא.
האב לא דיבר ומיד החליף נושא.
"רוצה לאכול במסעדה?" שאל,
"כן!" ליאור קרא והתנגב והתלבש,
במסעדה הוא ראה אישה שנראית בדיוק כמו אמו, היה לאישה את אותן משקפי שמש, וזאת הייתה מסעדה שבישראל היה מבלה בה את רוב הזמן.
הוא הוצף געגועים לאמו. "אני רוצה הביתה!" לחש.
"אי אפשר. עכשיו אתה איתי. בבית החדש שלך, לעוד שבע שנים!" האב חייך.
"אבל אני רוצה את אמא" ליאור התייפח.
"תוכל לדבר איתה בטלפון." האב ניסה לעודד אותו.
"טוב," ליאור התפשר.
הם אכלו במסעדה וחזרו הביתה עייפים,
ליאור נשכב על מיטתו ונרדם תוך דקות אחדות.
האב נשק למצחו, ולחש לו "לילה טוב"

***

עברו שבע שנים. ליאור כבר הלך לבית ספר, הכיר חברים חדשים והתרגל לאורח חיים שונה.
הוא נהנה עם החברים בארצות הברית וכבר מזמן שלא דיבר עם אמא, שכח אותה.
"ליאורי, בוא" האבא קרא לליאור יום אחד, פניו היו נפולות.
"מה קרה?" ליאור צחקק ואז ראה את פניו של אבא והחוויר.
"אתה יודע איזה יום היום?" שאל אביו.
"יום הולדתי הארבע עשרה?" ליאור קרא בהתלהבות.
"וגם היום אתה חוזר לאמא. לעוד שבע שנים." האב התעצב.
לקח כמה זמן עד שהוא נזכר מי זאת אמו.
הוא נהיה עצוב וסינן "אוף" מבעד לשפתיו היבשות.

***

"אני אוהב אותך יותר" קרא לאביו שנפרד ממנו בשדה התעופה.
"גם אני" האב אמר לילדו ונשק לו.

האמא באה לשדה התעופה. "אפרוח!" קראה "כמה גדלת"
הילד נסע לביתו החדש.
חבריו לא הכירו אותו. וכשנזכרו מי הוא כעסו שנפרד מהם בלי להודיע.
חייו עברו, בין אמא לאבא, הוא הרגיש תקוע בין עולמות שונים.
אבל הוא התרגל בכל פעם מחדש.