"ליאה ים תומס".

היא נגעה בקצות אצבעותיה בחול הרך.
"מתי אשתחרר מהקללה?" היא תהתה בקול. כבר שנים שהיא לא יכולה לגעת במים. הכל בגלל תומס. היא לא הייתה צריכה להקשיב לו באותו הלילה.
דם ואור כשפים הבזיקו באחורי מוחה. עוד פלאשבק. הפעם של הקללה.
"לעולם לא תוכלי עוד לגעת במים!" קולה של המכשפה צעק. "כשנכנסת לביתי הסרת את השבועה, מעתה והלאה לא תחווי עוד אהבה! רק סבל וכאב, עול ולעולם, אבל אף פעם לא תשכחי זאת! לעולם" היא צרחה.
דמעה זלגה במורד לחייה של ליאה. דמעת דם.
"והקללה לעולם לא תוסר, נכון?" היא שאלה בחוסר אונים ובראש מורכן. הכל בגלל תומס שהכריח אותה לבוא לשם. הכל בגללו!
"אוה, ילדתי. הקללה תוסר. אבל אחרי הרבה זמן, כשהתקווה כבר תעלם. ואת? את בחיים לא תשכחי את זה. תאמיני לי." צחוקה הדהד בראשה של ליאה.
"כנראה שבאמת לעולם." היא לחשה למים אשר היו במרחק מה ממנה. היא תמיד חשבה שהמים יובילו למותה. כנראה שעכשיו היא הולכת לחוות את זה.
היא קמה ממקום מושבה על החול והחליקה את בגדיה. השמש מעליה להטה.
היא הסירה את כפכפיה והפשילה את מכנסי הג'ינס שלה.
תחילה היא הכניסה את קצות רגליה ולאחר מכן את כל גופה. היא שחתה ונהנתה מההרגשה. אבל היא עדיין ציפתה.
"מה קורה?" היא שאלה את החלל הריק. דמותה של המכשפה נגלתה עליה.
"הקללה הוסרה, ילדה קטנה ומגעילה. אבל… כנראה שלא הקשבת למילותיי. ולכן לא תוכלי לצאת מהמים לעולם!" היא הטילה עליה את הקללה החדשה.
ליאה התייחפה.
"מה עבר עשיתי?" היא שאלה את ליבה. והים? הוא התמלא במי המלחים של דמעותיה, הוא שינה את טעמו למראה מרותיה.
וכל הסופות והמערבולות? הם היו פרי תוצאותיה, כך גם טעמו של הים, זרמיו ומימיו.
הרי לא סתם קוראים לליאה "ליאה ים תומס."
השם בו כולם הכירו אותה, השם של המקום בו היה "חיה" והשם של מי שגרם לכך. תומס.