לטבוע

הכל קרה כל כך מהר. לקס לא יכל לעשות כלום נגד העובדה שהוא נפל לתוך המים ממרחק כל כך גדול.
הוא היה בהלם אפילו מכדי לשחות. והוא היה שחיין מצויין.
הוא שקע בתוך, עמוק יותר ויותר. הוא הרגיש כאילו גופו משותק לגמרי, מבלי דבר אחד שיוכל לעשות כנגד הטביעה.
אז זהו זה? כאן הכל נגמר? כל ארבע עשר וחצי שנותיו? זה הכל? זה כל מה שהוא מקבל?
לאט לאט הוא הרגיש איך הוא זקוק לחמצן, אך לא יכל להשיג אותו בכל דרך שהיא.
ראשו נחבט בקרקעית הים. הוא לא היה כל כך עמוק בתוך הים, הרי היה במרחק מה מהחוף.
אבל בכל זאת.. לא היה נעים במיוחד להיות בתוך הים כשאין לאדם נורמלי שום איפשרות לצאת מהמצב הזה.
הוא הרגיש איך ראותיו נשרפות וכמהות ולו למעט אויר.
הוא רק רצה להמשיך לחיות. זה הכל. הוא לא היה מוכן למות.
לא כאן. לא עכשיו.
ראותיו עלו בלהבות. הוא לא להתמודד עם זה יותר. הוא הרגיש את הלחץ הרב בראשו שאיים להתפוצץ!
לקס ניסה להשאיר את פיו סגור, אך זה היה קשה כל כך, כמעט ובלתי אפשרי.
הוא ניסה לשחות למעלה, מעל פני המים. הוא התאמץ בכל כוחותיו אך לא הצליח במיוחד. הוא חזר לקרקעית.
זהו זה, לא היה דבר בכוחו לעשות. פה זה נגמר, כן, עד כמה שקשה להאמין…
הוא עצם את עיניו שעד עכשיו שמר עליהן פקוחות.
ראותיו שרפו את ראשו.
עיניו העצומות גירדו. הוא פקח אותן שוב כנגד רצונו.
הוא פתח את פיו, זה היה כבר מעבר לכוחותיו לשמור עליו סגור.
המים החלו למלאות את גופו.
לפתע ידיו התחממו.
הן התחממו יותר ויותר. הוא לא ידע איך לעצור את זה. ועם החום הגיע הגירוד.
המים סביבו התחילו לבעבע. לקס לא הרגיש שהם התחממו משום שידיו היו חמות מהמים פי כמה וכמה.
המים החלו לבעבע מהר יותר יותר. ולפני שלקס שם לב המים המבעבעים העלו אותו למעלה לאט לאט, הקצב התגבר יותר ויותר ולאחר כמה רגעים יצא מהמים בחבטה מהירה. עיניו נפערו ברווחה ומים יצאו מפיו כשעמד ליפול שוב.
במשך השניות המעטות שנשאר מחוץ למים הוא כבר ידע מה יקרה, הוא לחייב לשחות מעל פני המים ולהגיע לחוף. אבל החוף היה רחוק כל כך.
הוא נפל שוב בחבטה כואבת לתוך המים ושקע כמה מטרים אל עומק הים.
אבל הפעם הפעיל לקס את שריריו ושחה מעל פני המים. הוא ירק לתוך הים את כל המים שיכל להוציא מגופו ונשם לרווחה.
הוא החל לשחות לעבר החוף. השחייה הייתה ארוכה וגופו החל לכאוב לאחר מטרים ספורים של שחייה. וגופו היה מוטש וכאוב מהטביעה שחווה לפני כמה רגעים בלבד.
כשהגיע אל החוף סוף כל סוף הוא שכב על גבו על גבי החול הרך.
לקס היה רטוב. ונדבק חול לכל גופו. וגירד לו. והיה לו קר.
אבל הוא היה חי. הוא חי.
הוא חי.
הוא חי!
חיוך דפוק עלה על פניו. הוא נשם עמוק ונהנה מהשמש על עורו.
הוא היה רטוב וזה התחיל להציק לו לאחר כמה דקות, אך לא היה דבר שיוכל לעשות בנוגע לזה באמצע שום מקום, ובמיוחד כשכל גופו כואב.
הוא שכב שם במשך דקות ארוכות.
שוב לקס הרגיש שידיו מתחממות, הוא פקח את עיניו וגילה שהן מעלות עשן. הוא החל לקפוץ מבהלה. הוא ניסה לקבור את ידיו בתוך החול כדי לחנוק את האש שפחד שתעלה שם. אך העשן לא הפסיק.
לקס הוציא את ידיו מהחול והתיישב.
הוא לא הרגיש צריבה כמו שהיה אמור להרגיש, רק חום.
העשן נעלם מכפות ידיו ועלה לזרועותיו ואל שאר גופו.
לבסוף כל כולו העלה עשן, הוא הרגיש איך לאט לאט הוא נהיה יבש שוב.