לחיות בפעם השניה

חיים, מה זה? לחיות, האם זה שונה? יש הבדל בין הדברים. חיים זה חיים, אפשר לשבת בלי לעשות כלום ולהיות בחיים. לעומת זאת, לחיות, לחיות זה להנות גם אם זה מהדברים הקטנים. בגלל זה אני משתדלת לחיות ולא רק להיות בחיים. לדוגמה יום אחד אחרי הרבה ימים כאלה שהבריונות הכתה בי. לאחר בית הספר עליתי לאוטובוס כדי להגיע הביתה אבל במקום בתחנה שליד הבית שלי עצרתי בתחנה ליד המקום הסודי שלי. לשם אני הולכת כשעצוב לי, כשאני צריכה לחשוב, לקבל השראה ולנקות את הראש. זרקתי את התיק לאבנים, והתיישבתי שם עם הראש בין הברכיים. הדמעות זלגו לפחות כמה דקות. הרמתי את הראש ונשמתי עמוק. אני אוהבת להרגיש את האבנים מתחתיי אז הושטתי את היד ואחת האבנים הייתה רטובה, כנראה מהדמעות שלי. האבן הייתה מוזרה, היה עליה כיתוב משונה. שפכתי עליה עוד קצת מים כדי להוריד את האבק והלכלוך, עכשיו הכיתוב ברור. זה היה משפט לקחי שכזה, משפט מאוד מוכר; "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו". הקראתי את זה בקול ופתאום הופיע מולי קנקן, הוא היה בדיוק בצבע של האבן והייתה חסרה לו חתיכה. האבן הייתה בדיוק בגודל של החור, מן הסתם הכנסתי את האבן במקום החסר. הכד זהר מהפתח שלו. נבהלתי וזרקתי אותו על הרצפה בחוזקה. הוא לא נשבר והמשיך לזהור, אני חייבת לבדוק מה זה, על החיים ועל המוות. הרמתי אותו ובחנתי. הוא לא היה סדוק בכלל, לא היו סימני פגיעה והוא היה חלק. האור שבוקע משם הלך ונחלש, ובעקבות זה האבן שהשלמתי איתה את הקנקן נפלה. יש לי שתי אפשרויות; אחת היא לברוח מכאן, לנסות לשכוח מכל זה ולא לבוא לכאן יותר בחיים או שהאפשרות השניה שלי היא לנסות לחקור את זה לעומק ולהפוך את המקום הזה למקום שבו גיליתי את התגלית השניה שלי, מיסטורי קייס 2.0 . החזרתי בחזרה את האבן לקנקן והאור התחיל שוב. הסתכלתי לתוך הקנקן ומבעד לאור הבוהק רואים שמיים וענפי עצים כמו ששוכבים תחת עץ ומסתכלים על השמיים. הכנסתי אבן לקנקן והסתכלתי אם היא בפנים, אבל מה שקרה ראיתי אותה מזנקת לשמיים שראיתי מתוך הקנקן ומתקרבת חזרה אליי. הסטתי את הראש מפתח הקנקן והאבן קפצה חזרה אליי. הבנתי מה זה הקנקן הזה, זה פתח למקום או לזמן כלשהו. אני רק צריכה לברר לאן. רוח הרפתקנית הפעל. סיפרתי לחברה שלי שמתעניינת גם בדברים כאלה, היא שמחה לשמוע שיש לי עוד מקרה לחקור והיא תשמח לעזור. אמרתי לה להגיע למקום הסודי שלי והיא הגיעה תוך 15 דקות. היא הייתה נראית מחוייכת ולהוטה להתחיל בחקירה. אמרתי לה 'קודם כל, תנסי את בעצמך להבין מה קורה פה ואחר כך נשלב מסקנות'. היא חשבה בדיוק כמו שחשבתי אני, שהקנקן הזה הוא פתח למקום אחר. אמרתי לה שאני אמצא דרך להיכנס לשם אבל זה פשוט לא אפשרי כי הפתח של הקנקן בקוטר של יד ולא ניכנס לשם בחיים. שתינו חשבנו מה אפשר לעשות. עליתי על רעיון, שלא הייתי בטוחה אם יצליח. להכין כד חדש עם פתח גדול יותר שנוכל להיכנס אליו. הכד יהיה עשוי מאותו חומר בדיוק והאבן עם הכיתוב שמצאתי תיכנס בדיוק לחור שנכין. היא שיתפה פעולה ונסענו למישהו שמתעסק באומנות. האיש היה ממש נחמד, הרגשנו שאפשר לסמוך עליו. הבאנו לו את האבן שיבדוק מאיזה חומר הקנקן הזה. חשבנו שזה הולך להיות איזשהו חומר נדיר אבל זה היה חימר פשוט. אז הלכנו לחנות של יצירה וקנינו המון המון המון המון המון חימר. המוכר חשב שהשתגענו, זה עלה לנו הרבה כסף אבל הכל שווה את זה, אם לא יצא מזה כלום לפחות הרווחנו זיכרון וקישוט לבית או לחדר. אז חזרנו אליו והבאנו לו את כל החימר והוא בנה לנו העתק של הכד רק בגודל גדול יותר ושבר לנו חלק בדיוק כמו החתיכה החסרה. העברנו את הכד למקום הסודי שלי, לקחתי את האבן והשלמתי את הכד. בדיוק כמו הקטן, גם מתוך הגדול יצא אור חזק ובוהק. קפצתי פנימה. זיהיתי את המקום, זה היה בשטח אש של הצופים, זה היה מוזר כי העצים היו כרותים חוץ מאחד או שניים והמבנה של הצופים היה מקושקש מדי ונראה ישן מהרגיל. הגיע הזמן לחקור למה אני כאן ולמה דווקא כאן. נכנסתי למבנה של הצופים, השער היה פתוח. הרגשתי שאני צריכה להיכנס לשגב"ג אבל מי אני? רק קורסניקית מסריחה. קורסניקית למופת. קורסניקית שנמצאת בצופים יותר זמן מרוב הילדים האחרים ולא קיבלה מצטיין חברתי. קורסניקית שמשקיעה כל מה שיש לה בצופים. קורסניקית. לא נכנסתי לשכב"ג, אני עדיין מוסרית. הלכתי לחדר קורס והוא היה הפוך. הקירות היו מלאים בקשקושים, ומאחורי הקשקושים ראיתי את הקיר של גדוד שמש שנת 2033. חשבתי לעצמי שזה לא יכול להיות. הגעתי… לעתיד? רצתי לאולם ועדיין היה את הקיר של גדוד שמש, של הגדוד שלי, שאני בעצמי התאמצתי לצבוע במפעל חורף של כיתה ה'. שאר הקירות היו מלאים בכתמים של אדום, התקרבתי לקיר של מילות הצופה וראיתי טביעות ידיים מרוחות באדום. זה בהחלט לא נראה לי כמו גואש. יצאתי מהמבנה לכיוון המחסן, הוא היה די ריק ודברים האחדים שהיו שם הם טושים פתוחים ומפוזרים וחבלים קרועים. עדיין לא הרשיתי לעצמי להיכנס למחסן, הרי קורסניקית למופת. הרגשתי שעכשיו אמור להגיע הנאום הזה של מישל "הטוש הזה יותר יקר מהחיים שלך ושלך ושלך ושל כולכם ביחד". צחקקתי לעצמי והעלתי חיוך על הפנים. יצאתי מהשבט, זה עשה לי רע לראות הכל הפוך.
הסתובבתי בעיר והכל נראה דומה, לפחות אזור שכונת הגליל. לא העזתי לפנות לכיוון הבית שלי, פחדתי מדי. חישבתי לעצמי שאם באמת הגעתי לעתיד אני אמורה להיות בת יותר מ33. כך שאם אראה את עצמי ברחוב, רוב הסיכויים שלא אזהה את עצמי. הלכתי לכיוון כיכר האבן כדי לראות אם הבית של החברה הכי טובה שלי עדיין עומד. נכנסתי לבניין שלה, הקוד לא השתנה. עליתי לקומה שלה והשלט על הדלת נשאר. דפקתי על הדלת ואישה כבת שלושים פתחה את הדלת. אני חושבת שזאת היא, אמרתי את שמה. היא פתחה אליי עיניים ושאלה איך אני יודעת מי היא. הסברתי לה שבאתי מהעבר, כנראה. היא הקשיבה לי והאמינה. שאלתי אותה למה היא עדיין כאן, בבית הישן. היא אמרה לי שהיא עוד לא מצאה את האחד, היא רוצה כרמיאלי. שאלתי אותה על העתיד שלי, אם היא עדיין בקשר איתי. אם היו לי עוד חברים בתיכון, האם התרחקנו. ביקשתי ממנה להראות לי תמונה שלי מהעתיד, היא אמרה שהיא לא יכולה. לא מכיוון שהיא מוגבלת באמצעים, אלא מכיוון שאני צריכה לשמור את זה כתעלומה. שאלתי אותה מה התאריך של היום כדי לדעת מתי אני נמצאת ומה אני יכולה לגלות מהעתיד. התאריך היה ה22.2.2033. זה אומר שאני אמורה להיות בת 33 ואם תכניותי לעתיד התממשו זה אומר שאמורים להיות לי 2-3 ילדים ברגע זה. התעמקתי בחקירות של העיר ושל מה השתנה ולא שמתי לב שכבר החשיך ואני צריכה לחזור. הייתי קרובה למכוש ורחוקה מדי משבט הצופים אז אגרתי אומץ והלכתי לביתי. הבית עמד נראה אותו דבר. תיארתי לעצמי שכשכולם כבר גדולים, ההורים שלי לא צריכים אוטו עם 6 מקומות, וגם הניסן הקטנה כבר התקלקלה ממזמן. לכן לא ראיתי מכוניות מוכרות. עליתי במדרגות לאט לאט ונשמתי עמוק. הגעתי לדלת, משהו חסר לי בעין. זהו זה, העציצים. כנראה לאבא אין כבר כוח לטפל בעציצים. התקרבתי לדלת, שמתי את ידי על כפתור הצלצול ולחצתי. ציוץ הציפורים המעצבן הזה, לא החליפו אותו. שמעתי צעדים מעבר לדלת, ראיתי שהצבע של העינית מהאור שבסלון התחלף, כשמישהו מסתכל בעינית. חייכתי. הדלת נפתחה במהירות וזו הייתה אישה מבוגרת שנראתה מבוהלת ומפוחדת. זיהיתי אותה, זו הייתה אמא שלי. "אמא?" שאלתי ונכנסתי לבית. התרווחתי על הספה, היא התיישבה לידי ועדיין לא הבינה את המצב. אמרתי לה "זאת אני, אני יודעת שזה בטח מוזר אבל אני צריכה מקום לישון בו להיום. נסעתי בזמן, סיפור ארוך. בבקשה?" היא לא דיברה, אבל עשתה כן עם הראש. עליתי לקומה למעלה ונכנסתי לחדר שהיה שלי, הוא היה חדר אורחים. המיטות היו אחרות, הסדר היה שונה אבל עדיין אותה אווירה. אווירה מרגיעה ובודדת, אווירה מרחיקה וטובה. ממש יכלתי לדמיין ולשמוע את עצמי שרה איזה שיר שמח. החלטתי שמכיוון שזה המקום היחיד שאני צריכה, זה המקום היחיד שאליו אני אכנס כדי לא להרוס לעצמי יותר מדי. אולי גם לשירותים ארשה לעצמי להיכנס. שאלתי את אמא שלי אם יש לה כמה בגדים לתת לי כי הייתי מסריחה מיום של חיפושים וריצות. נכנסתי להתקלח וכשיצאתי היא הביאה לי כמה בגדים שנשארו לה מאז שהייתי בגיל העכשוי. הלכתי לחדר ופרשתי את החומרים שלי, הסתכלתי על התאריך של היום. התאריך היה נראה לי מוכר, 22-2-2033… כן! כן! זה! לפני 20 שנה קבעתי עם החברה שלי פגישה של מקץ עשרים שנה! הבטחתי לעצמי שלא אשכח את זה. זה בדיוק מחר, אני הולכת לשם מחר. הרגשתי טוב והלכתי לישון. ישנתי מעולה ובבוקר הרגשתי רעננה. אכלתי משהו ויצאתי לחקור עוד. הלכתי למקום הסודי שלי לפני שהלכתי למקום שקבענו את הפגישה שלנו לפני עשרים שנים. והנה אני רואה אישה ממוצעת בת 30 שלובשת חולצה קצרה בצבע שחור ומכנס ג'ינס לבן, נועלת סנדלים צהובות עם קישוט שחור ועליונית בצבע כחול לילה. היה לה שיער קצר גלי בצבע חום והיא נראתה די בסדר. ניחשתי שזאת אני מהעתיד, הרי תמיד רציתי להתלבש בסגנון הזה. הייתי מעבר לכביש כדי שלא תראה אותי ויווצר בלבול. צעקתי את שמי והאישה הסתובבה, זו אני. לאחר כמה דקות ניגשתי אליה ואמרתי לה "צהריים טובים- אני מתנועת הצופים ונשלחתי לערוך סקר קצר לעוברים ולשבים," היא הסתכלה עליי במבט מוכר "אפשר לשאול אותך כמה שאלות קצרות?" המשכתי בדבריי. "מיתר?" אמרה בהיסוס. "כן," אמרתי וחייכתי חיוך גדול. "כן זאת אני! זאת אומרת… את!" היא הייתה בשוק. אני בטוחה שהיא חשבה לעצמה שתמיד הייתי הרפתקנית אבל לא חשבתי שאבסס את דבריי עכשיו. "איך הגעת לפה?" שאלה אותי. "זוכרת את המקום הסודי? משם, מצאתי מן קנקן כזה וקראתי לאותה אחת שאמורה להיפגש איתך עכשיו. היא מחכה לי שאחזור ואני לא ממש יודעת איך." אמרתי. "אבל עזבי רגע אותי, איך זכרת לבוא?" "אני מניחה שזה היה לי מספיק חשוב שאני אזכור. אני מקווה שהיא זוכרת" ענתה. שאלתי אותה עוד כמה שאלות והיא לא רצתה לענות לי. השאלה המרכזית היא מה הוא שם המשפחה שלי, אם אני מכירה אותו כבר עכשיו. האם יש לי ילדים, איך הם נראים וכל הדברים האלה. והנה מגיעה החברה שלי- מהעתיד. המבטים מרחוק היו של שמחה והן רצו והתחבקו. הרגשתי סיפוק, האם לי זה יקרה ככה. החלטתי ללכת בחזרה למקום הסודי ולנסות לחזור. הלכתי למקום הסודי שלי וחיפשתי בין האבנים. חיפשתי וחיפשתי ואין אבן. חזרתי במהרה למקום המפגש של מקץ עשרים שנה, הן היו שם. שאלתי אותן איפה הן שמו את הקנקן כשהן נסעו בזמן. אבל… לא היה שום קנקן, הן לא נסעו בזמן. אז אני בבעיה, אין לי איך לחזור. אין לי איך לשחזר שוב קנקן, אין לי את האמצעים. אז… לחיות? להתחיל את גיל ההתבגרות בשנה שאני אמורה להיות כפול מהגיל שלי עכשיו? אני מתחילה לחיות בפעם השניה. ללכת שוב לבית הספר, באמצע השנה. ללמוד חומר של לפני חודשיים- מלפני 19 שנה. יש מורות שחושדות קצת, מורות שלימדו בבית הספר שלי גם אז וגם היום. להתאהב מחדש. להתחבר, לגלות. להיות כתף לבכות עליה, לתת. לגלות ההורים שלו עשו אותו בגיל צעיר, אבא שלו היה בן 19 ואמא שלו הייתה בת 18. לגלות שאמא שלו היא אני ואבא שלו הוא מי שאהבתי אז בכיתה ט'. רגע, התאהבתי בבן שלי? אוי לא. לאיזה פרדוקס נכנסתי… אני בצרות… גם לחיות בפעם השניה זה לא תענוג.