לופים

אני רוצה להוציא את מי שאני החוצה, אבל מה אם זה לא ירגיש כמו שאני מדמיינת שזה ירגיש? אני רוצה להיות מי שאני אבל מה אם אף אחד לא יאהב אותי? או יותר גרוע, לא יתעניינו בי?

ומי זאת בכלל מי שאני מחביאה שם בפנים? כותבת? משוררת? תסריטאית? מה אני יכולה להיות? אולי הייתי יודעת אם הייתי מנסה משהו ודבקה בו ליותר משבוע וחצי. אבל אם אקפיד, אם אהפוך את מי שאני לשגרה- איכס, שיגרה. אז ייגמרו התירוצים. אני אהיה מי שאני, מי שאני לא אהיה ואצטרך להיות טובה במה שאני עושה, לא משנה מה זה יהיה.

אבל לא משנה מי אני ומה, הצלחה בשבילי זה לא אופציה. אני ממוצעת מדי לזה. להיות ממוצעת בשבילי זה כישלון. כי אני רואה את זה ככה- אם אני ממוצעת במה שאני עושה זה כנראה כי אני עושה כמיטב יכולתי אבל אני פשוט לא טובה מספיק, אבל אם אני מוותרת מראש אני נשארת בגדר תעלומה, בגדר פוטנציאל לא ממומש. ואני חושבת שלדמיין כמה הייתי יכולה להצליח זה הרבה יותר טוב מלנסות ולגלות שהדמיון שלי הטעה אותי.

אולי באמת יש בי משהו מיוחד, אולי אני כן הפתית שלג הזה שהסביבה שלי מדברת עליו, ושוב הלב שלי מתכווץ ממבוכה, זאת לא אני, אני פשוט כלום. אני אפס, מטומטמת שחושבת שיש בה משהו. אני בדיוק כמו כולם, ונועדתי לחיות חיים ממוצעים ומשעממים. ולא יזיק לי לרזות קצת.

וגם אם הייתי יכולה להביא את העולם הפנימי שלי שאני כל כך אוהבת החוצה- אולי אני לא מוכנה עדיין? אבל אם לא עכשיו, אז מתי? מתי? כנראה אף פעם. כי אני כלום. אני פשוט כלום.