לונה פארק של החיים

"מה הטעם בלחיות?" היא שאלה אותי, ואז נשפה ענן בינוני. "הרי הכל סתם בזבוז. אתה חי, הכל עובר דרכך ואז אתה מת וזה לא משנה מה קורה אחרי כי אי אפשר לדעת". היא צודקת תכלס, אבל קשה לי עם הפסימיות שלה וזה מצחיק שהיא פסימית כי היא מבשלת ואופה מדהים, ואז היא באה עם היציאה הזו שאין טעם לחיים. רציתי לתת לה סטירה שתתאפס ותחזור להיות שמחה, אבל אני יודע שזה לא יקרה. לא אחרי מה שקרה עם חבר שלה. "מה לגבי מוות?" שאלתי אותה, "איזה טעם נראה לך שיש למוות? אם את כל כך מצפה ליום הגורלי קחי רגע לחשוב על זה". היא חייכה והסיטה את מבטה אליי. "תגיד לי אתה. אתה המומחה, לא אמרת שאתה מכיר איזה עשרים אנשים שמתו? איכשהו תמיד נראה לי שיש לך איזה סוד שאתה שומר לגבי זה שאתה כל הזמן שמח. ואתה גם לא שמח-ציני, פשוט טוב לך, מה נסגר עם זה?". היא צודקת, אני לא ציני. "מה הטעם את שואלת? זה לא מה שמשנה, הכל בסופו של דבר זה טעם נרכש, גם מוות. אם את תוהה איזה טעם יש למוות, אני אספר לך. דמייני שכל החיים שלך את שותה חלב חם עם דבש לפני השינה. עכשיו, אמא שלך באה לילה אחד ביציאה כזו: "מותק, אני יודעת שאת אוהבת חלב אבל הכנתי לך קפה טורקי, בלי סוכר, קחי". ואת שותה. פתאום זה הדבר הכי מגעיל בעולם, בפעם הראשונה ואולי גם אחרי חמישים פעם כי זה עשה לך איזו טראומה, אבל בסוף את מבינה שנגמר החלב ואם בא לך לישון בלילה, קפה טורקי זה כל מה שיש, אז את מקבלת את זה… אולי קפה זו לא הדוגמה הכי טובה למה ששותים לפני השינה. קיצור, את מבינה שאת כבר לא ילדה קטנה וצריך להמשיך הלאה". היא הסיטה את מבטה אל עבר השקיעה. החיוך שלה מזמן נפל, קצת אחרי שאמרתי "טורקי", זה היה המוצא של האקס שלה. אבל גם אחרי, היא חזרה לדבר בטון רציני יותר, וקצת עצוב. " תגיד אתה מתגעגע אליהם בכלל או שאחרי עשרים פעם מאבדים את חוש הטעם?". שמתי את ידי על הכתף שלה. "אני חושב עליהם כל יום, רואה אותם, שומע אותם קוראים לי, לפעמים מרגיש שיש לי יותר חברים בצד השני מאשר פה. כאילו טוב יותר שם ואני תקועפה למרות שרע ועצוב כמו בחלום עם לונה פארק בו את בצד החיצוני של הגדר וכולם עושים כיף חיים בלעדייך… אבל זו הפואנטה. החיים זה הלונה פארק, וכשאת סובלת או כשקשה לך זה כמו הרגע הזה ברכבת הרים שצונחים במהירות ויש בחילה ורק רוצים שזה יגמר. את רק צריכה לזכור שבסופו של דבר היו רגעים טובים ותמיד יהיו. מה שבאמת עצוב זה שיום אחד זה יגמר, והלונה פארק של החיים ימשיך. בלעדייך.