להתראות

עצמתי את עיניי ושאפתי את העשן של הסיגריה בידי לראותיי. הטעם החריף של הטבק התערבב עם מרירות הקפה בפי, מה שהעלה את הזכרונות שוב לראשי. האם עליי לצחוק או לבכות? טרם החלטתי.
רפלקס ההקאה הזכיר לי שהוא קיים וכמעט נחנקתי במאמץ להכריח את עצמי להשתעל במקום. גרוני התכווץ ממיצים מרים שעלו בו בניגוד לרצוני ועיניי עיקצצו בהתאם.
כל השולחנות הקרובים אליי היו ריקים, תודה לאל. אחזתי את ראשי בידיי והרשיתי לדמעות שמילאו את עיניי להימלט מכלאן. אט אט משטח העץ התכהה מולי, כמעט השחיר, וניסיונותיי להחניק יפחות זדוניות הצליחו רק בקושי.
זה בסדר, אמרתי לעצמי.
זה מה שהם רצו, אז זה בסדר. חוץ מזה, אני הייתי האחד שנכנע לעסקה בסופו של דבר, אז לא היה אשם מלבדי.
כוס הקפה הייתה קרה בידי הרועדת וכמעט נשמטה על השולחן, ניצלת ברגע האחרון. שום דבר טוב לא יכול לצאת מכך שאאבד את עצמי, נזכרתי.
מחיתי את שאריות הדמעות מעיניי וקראתי למלצר. לעזאזל אם הוא יראה שבכיתי. שיראה.
"מה תרצה להזמין?" שאל קול לשמאלי.
קימטתי את המפית בהיסח הדעת וסוף סוף כיביתי את הסיגרייה בעוד מבטי עולה אליו. "אמריקנו," הפטרתי בלי להביט בפניו. "ושיהיה חזק."
השתררה שתיקה בעוד הבחור רשם את ההזמנה בפנקס. אך גם כשקול חריטת העט על הנייר נפסק, עדיין לא שמעתי אותו מתרחק. "יש לך משהו לומר?" המילים נורו מפי לפני שהספקתי לחשוב. רציתי לבלוע אותן חזרה באותו רגע, אבל הן כבר נאמרו.
זה לא הגיע לו, הוא לא עשה שום דבר. מה אני עושה, לעזאזל?
עיניי עלו אל פניו בפעם הראשונה למשמע כחכוח בגרון. "אתה לא מעדיף פשוט אספרסו?" הוא שאל בחצי חיוך, רק עיקול קל שבקלים בזווית פיו.
השפלתי את מבטי חזרה לכפות ידיי. "לא, אמריקנו חזק." קולי רעד יותר משציפיתי. "לקחת, אז תביא גם חשבון על הדרך." הניסיון להישמע כרגיל היה מועד לכישלון, אפילו עיוור היה מסוגל להבחין במצבי הנוכחי.
כשהתרחק, ידי נשלחה מעצמה לכיס הז'קט שלי, שולפת מתוכו את הנייד. הלב שלי תפס פיקוד ולפני שבכלל קלטתי מה אני עושה, ההודעה נשלחה.
"אלוהים אדירים…" מלמלתי ברגע ההבנה ואיבריי הפנימיים התכווצו לכדור קטנטן ודחוס של פחד טהור. המכשיר נשמט מידי ונחת בקול קרקוש מתכתי על האריחים הלבנים. "שיט. פאק, לעזאזל!" עיניי שוב התחממו, אך הפעם מסיבה אחרת. כל שאר גופי התלהט בהתאם ויחד איתו הרצון שלי לשבור משהו.
מרחוק ראיתי את המלצר כהה העור מתקרב עם הקפה שלי, אז חיטטתי בכיס מכנסיי תוך כדי התקדמות, מרים את הטלפון על הדרך. "תשמור את העודף." דחפתי את השטר לכיס הסינר שלו ביד אחת ובשנייה חטפתי את כוס הקפה יחד עם המפית.
הקפה שרף לי את הלשון כשהחלטתי פשוט ללגום ממנו ועמדתי לזרוק את המפית חסרת התועלת לפח כשדיו שחורה לכדה את תשומת ליבי. מישהו נתקע בי מאחור, רוטן משהו על חוסר נימוס משווע והפרעה לציבור כשהמשיך בדרכו, ואני יריתי לעברו אצבע משולשת. הוא התעלם ואני החזרתי את תשומת ליבי למפית. שורבט עליה מספר טלפון ותחתיו, באותיות קטנות: 'אם אתה צריך מישהו לדבר איתו.'
"אתה צוחק עלי," גיחכתי במרירות וזרקתי את המפית לפח, ממשיך בדרכי.
אחרי כמה דקות הליכה הרגשתי את הטלפון רוטט בכיס מכנסיי. שלפתי אותו, רק כדי לראות שיחה נכנסת ממספר לא מזוהה.
האצבע שלי החליקה לענות מעצמה ולרגע ליבי עצר מלכת, ואז האיץ עד כאב. "הלו?" שאלתי בחשד.
רעש סטטי נשמע מעברו השני של הקו לפני שהוחלף בקול מוכר להכאיב, "חשבתי שסיכמנו שאתה תופס מרחק," הוא אמר, חסר רגש. מילים חדות כתער שגרמו לי להירתע מתוך רפלקס.
אחיזתי במכשיר התהדקה ופי נמלא טעם מתכתי כששיניי נשכו חזק מדי בשפתי התחתונה. לא רציתי לומר משהו מתוך לחץ. אלוהים יודע מה הוא יעשה לה בגלל טעות נוספת שלי. "אני יודע. אני מצטער." המילים כאילו נגרסו מפי על נייר זכוכית. "זו הייתה טעות. לא אנסה ליצור איתה קשר יותר."
"שמח שהגענו להבנה." יכולתי ממש לראות את החיוך שלו בעיניי רוחי. קר וזחוח ומרושע. "אבל, אם אתה כבר על הקו, בטח אתה רוצה לומר לה כמה מילים אחרונות." הציע בידיע ברורה שלא אוכל לשאת את זה. "הנה, אני אעביר אותך אליה."
שוב נשמע רעש סטטי, כאילו משהו חסם את הרמקול, ואז נשמע קול חדש, נשי ומוכר שהעלה דמעות בעיניי. תפסיק לבכות. תפסיק. זה לא יעזור לאף אחד מכם. "היי, אהוב."
יפחה נמלטה מפי לפני שהספקתי להחניק אותה. כמה זוגות עיניים זרות ננעצו בי ואני בתגובה הרמתי יד אל פי כדי לחסום את הבאות. הדמעות זלגו על פניי בשטף כשהמשכתי להתקדם, תחילה לאט וברגליים רועדות ואז בריצה. לא התנשפתי כשנעצרתי, רק ייצבתי את האחיזה שלי בטלפון והתפללתי שהיא עדיין על הקו. "את בסדר? הוא לא פגע בך, נכון?" קולי היה צרוד מדמעות ומהחנקת יפחות.
צחוק קלוש נשמע מעברו השני של הקו ואז היא דיברה שוב, "הכל בסדר, יקיר. אני בסדר." אבל זיהיתי את השקר שלה. זיהיתי את הנימה שהשתמשה בה כשניסתה להרגיע את שנינו. רציתי לצרוח, אבל זה לא היה משנה כלום. המעשה נעשה. "אל תשלח לי עוד הודעות או תנסה להתקשר, בסדר? לטובת שנינו," ביקשה ומחיתי דמעה אחרונה מעיניי, מהנהן, למרות שלא ראתה.
"בסדר," השבתי, חסר אונים לחלוטין. "אני אוהב אותך."
"גם אני אוהבת אותך. יותר משאתה יכול לדמיין." היא בכתה גם. "להתראות, אהוב."
"להתראות, אמא." אבל השיחה כבר נותקה.