סטנד דאון

ריח שרוף עולה באפי כשהדלת נסוגה לאטה לאחור. הייתי מזכה אותה בבעיטה אילו הותר לי להביע את דעתי בחופשיות בבית הזה. בית במשמעות דירה ושרוף במשמעות עדשים, שכילו את קצובת המים מהר מדי, בניגוד לכל תחזית אופטימית. כאן נתבעת אקטיביות חינוכית ואני מזדרז לצלצל לחזאית ושואל בנבזיות מדודה כמה שחורות צריכות להראות עדשים שחורות. העומס הרגשי של זעם תחת ריסון יתר עם ההסתיגות הטבעית של השפופרת חוברים לנטרל את החץ מרעליו. "מה" תמים לכאורה, שמחזירה השפופרת מנקז את שאריות הרוח מהמפרשים. אף על פי כן, מעבר מזה נרשמת תוצאה חיובית ,לא בספק. ההלם הראשון הוא הקובע, שבעקבותיו אפשר לפזר מידה שקולה של צביעות מנחמת, כזאת היא התיאוריה.
עושה רע במיטב יכולתי ובה בעת ממהר לסגור את הגז. ככלות הכל, אני מי שינקה את הסירות המקדיחות ואין טעם להקדיש את התוצאה. דייני שהצלחתי לבסס הצדקה ראשונית לתחושת התקרבנות.
לא גומר להנות די צרכי והשותף הבכיר השני בכנסיית הזעם הקדוש מצהיר בפתח "שלום" בנימה נטולת אשמה, כאילו לבנים נפלו וגזית נבנה. אני, תמיד וגם היא, נר התמיד מאיר במקדשנו עשרים וארבע על שבע. מישהו סובל כשהאחר מתמיד בכשליו, חיים נכפו עלינו ויש למצות את הנאותיהם . הפתילות הבוערות בכיריים ניזונות אצלנו חציין על גז וחציין על אשמה.
סירים מבעבעים גולשים ומלכלכים, גם זו אחת התזות הראשוניות שאימצה הכנסיה. היא מופיעה כציווי אלוהי לכל דבר, תחילתה במילת תנאי וסיומה בנוסח הסטנדרטי של "נקה שמא לא תינקה" ולמרות, שדת אינה נזקקת לנימוק, תדיר למצוא מוטיב חוזר נמשך ממנה "כי מחר מגיעים אלינו ההוא או ההם". הם מנהלים לנו את החיים.
כבר כילד הועסקתי בפרך בקיבוץ לכלוכים נידחים, מלאכה מונוטונית מדכאת, שהכותר היחיד, שהייתי מעטיר עליה ש טרחה מיותרת לעולם חוזרת. אצלנו היא מתעצמת בעטיה של בחירה אומללה של תשתיות רחבות ידיים של כלום ירקרק שטחי ומלשן, שאין בו כלום חוץ ממה שיש עליו.
אצל אמא שלי, למשל, המרצפות היו מהדור הישן, טרצו דל צלעות מנוקד פיסות צבעוניות כהות, שמה שקרוי בשם הקיבוצי לכלוך התמזג בו בחד קיום מפליג. כל כמה שניסית, שום חוקיות אסתטית לא עלתה ממנו, שימושיות צרופה ותו לו. רצפה של היום היא קודם כל רהיט שמגדיר את יומרותיך, טיוטה של עבודת הגמר בדקורציה וכמובן הצהרת הון.
אמא שלי בכלל, אבל הבה לא נפליג קרוב מדי לעין הסערה. במצבי ערפל קרב, כשאמרות חדות מפלחות את השריונות לא נדיר לשמוע צחצוחים ממשפחת "אז תחזור לאמא שלך", שקוטמים בעריצות רוחנית כל ויכוח עניני ומסבים אותו לוכחנות יצרית.
על מה סוערות כאן הרוחות סביר שתשאלו- הרי לכם כמשל מחלוקת סביב מטאטא שעיר אחד.
עברתי השתלמות מרובת שנים ביצור ההפכפך, ששולית הקוסם של דוקה הנציח רק מעט מסגולות הנזק הטמונות בו. בקנה המידה שלו, אינו אלא אמצעי תובלה לכל דבר, אבל, כשאני מוליך בתבונה את פרי עמלי לאורך המרצפות, משתלחות בי הרשויות בקול זוועות, שלמה אני מפזר את הלכלוך בתוואי התהלוכה. חבורת המרצפות המתנשאת הזו, שיצא עליה זעפי מתעברת לכל פרט, שנשמט משולי הקונצנזוס, דוחה אותו כגזם נפולת אנושית ועוד רוחצת בנקיון פניה.
על הרצפה הזו פוסעים, אם לצטט את הדוברת, לא דורכים.
זו, אגב, הוכחה, ששנינו מסכימים, שהמטאטא אמצעי כושל מחוסר עקביות, שמאבד בהתם מה שצבר בהכא, כמו תוכנית גמל עברית. אלא שזה כוחה של מסורת, שכופה עלינו את הלא מועיל.
השותפה טוענת בהגיונה הבריא מדי, שרגלי היחפות גם הן נשאיות לכלוך, שהוא על כן כבד מאד בסמטאותי ויוצר איום סביבתי. מאחר שבגיל 2 ראיתי את כפות רגלי לאחרונה יש בטענה ניצול לרעה של ידע פנימי, שרק מסיבות של יושר אישי אני נמנע לגנותו. למען שלום בית ולאוזני לשון הרע מוצהר בכל נסיבות ממין מסיבות תה וכד', שמתארע אצלנו מפגש של שתי תרבויות שהרי (המזוהם) ואני מייצגים את הפן הפראי הפחות מרוסן שלו. בתמורה להכרה הזו אני אמור להתגלח כשבאים אורחים.

אם כבר נוברים במוסכמות, התרקמו בחובי מחשבות כפירה על מהות הלכלוך ומעמדו, שיש לי הזדמנות להריק כאן.
אנכי במשרד וראשי בקצה החופשה ומהדק נשר לתומו. אם אספה אותו המנקה, לכלוך. אם התכופפתי להרים, רכוש ממשלתי ואם לא ולא, אנרגיה פוטנציאלית.
קיסם שיניים נטוש על המרצפת לכלוך או לא? אני מטרידן, מבזבז את זמנך?
הרצפה אצלך היא משטח הנחה לגיטימי? אל תענה, כי התשובה הרי חד משמעית- תלוי באיזו קבוצת גיל התקבעת ועל מי חל כל כלל. בכל משק בית יש מעמד שליט. לא כל מה שברור לי כבר התבהר גם לך.
שערות שאני משיר מתיגות אותי כבן כת הטמאים, ואפילו הקרדיות נסבות מעליהן בסלידה. כוחו של גורל מקרה אותן לעיניה הבולשות של המצביעה, שסוקרת את מערכי המשטחים שלה כמו נפוליאון של טרם קרב. ואיך מתחלקת האחריות כבר הסברתי, המגעילות, מבית היוצר שלי, האלגנטיות, עדיין מחפשות בית.
לכלוך, הוא כל מה שמפר את המונוטוניות התפקודית ונקלט ע"י החושים ואל נתעלם מהעל חושי. גם לזה קיים חוש. הננו כבר כאן עוד לפני שהתאזרח בשפת היומיום. "טאטא היא אמרה לי טאטא, גם את מה שאינני רואה. ואם תעצום לי עיניים, תצטרך לעבור פעמיים".
ועוד לא התפנינו לכתמים. אסד איננו יחיד, שמשתמש בלוחמה כימית. הכתמים שמפרישות המרצפות הם כימיה צרופה, שלאורך זמן מאכלת את הרשתית. עובדה, שאני כבר לא רואה אותם ואחרים עדיין.
לפעמים עולה בי חשד, שהמרצפות האלו מכורות למסג' ואשה הרי מבינה ללב רצפתה.
בית הוא מבצרה של אשתו של האדם וכמו כל מבנה מנהלי נחוצים שניים להחזיקו. מנהלים לא נעשים, מנהלים נולדים וכמו שמצויין באזני מעמד העובדים, צריך אדם לדעת להעריך את מזלו כשבחצרותיו הפכח מוליך ולא העיור.