להסתכל בכוכבים…

לינה אוהבת להסתכל בכוכבים.
ככה זה תמיד היה.
כשהיא הסתכלה בשמיים הכהים המועתרים על ידי אלפי כוכבים כמו אלפי אבני חן ויהלומים, היא הרגישה חופשיה.
וזאת הייתה ההרגשה הכי טובה שהיא אי פעם הרגישה בשש עשרה שנות חייה.
היא הביטה למעלה בשמיים ובהתה בכוכבים.
השיער הכהה שלה התנופף ברוח כשהאוויר הקריר עבר בו.
זה לא הפריעה לה.
למעשה שום דבר לא הפריע לה.
כשהיא יושבת שם על גדות האגם שהיה במרחק קילומטרים ספורים מביתה היא הרגישה רגועה.
היא הרגישה בלתי ניתנת לעצירה.
המחשבה הזאת העלתה חיוך קל על פניה.
אבל החיוך שלה נעלם כשהיא שמעה קולות של צעדים במרחק כמה מטרים מאחוריה.
גם בלי להעיף מבט אחד לאחור היא ידעה מי זה.
היא לא הסתכלה עליו כשהוא התיישב לידה על הקרקע.
"מה את עושה פה?", הוא שאל. קולו היה שקט ורגוע. היא הזיזה את מבטה מהשמיים אליו.
השיער הבהיר שלו היה מבולגן כמו תמיד, ועיניו הירוקות התמקדו בה.
"אני לא יודעת… לפעמים אני פשוט מוצאת את עצמי כאן", היא ענתה לו.
"ואתה?", היא שאלה.
הוא העביר את מבטו ממנה אל האגם, "אותה הסיבה".
היא הסתכלה עליו שוב והוא הסתכל עליה.
היא נזכרה בכול הדברים שהם עשו ביחד. הוא תמיד היה שם בשבילה והיא יודעת את זה.
הוא תמיד ניסה לעשות אותה שמחה וכול מה שהיא עשתה בשבילו היה להוציא אותו מחייה ולהמשיך בלעדיו.
תחושת אשמה עברה בה, והיא הרגישה את הדמעות מתבצרות בעיניה. "אני מצטערת", היא לחשה אליו.
הוא חייך אליה בסלחנות והחזיק את ידה, "זה בסדר… זאת לא אשמתך".