להכאיב מעט ללב

בלילה קר, כשסופה משתוללת בחוץ,
אני שוב לוקחת לידי קופסא של זיכרונות ומחטטת בין הרגעים הקטנים, הימים המושלמים, החיוכים והדמעות.
אני משתהה לרגע כשבידי אחוזה תמונה ישנה מבעדה אתה מחייך אלי. אותו חיוך גדול ומקסים שעדיין חי בי, בדימיון שהספיק זה כבר להתעוות, והגשם מתחיל לפעום בקצב תואם לזה של לבי.
אני מחבקת כרית קטנה וחמה ובוחנת כל פרט בך; אני כמעט יכולה להרגיש אותך שוב לידי,
להריח את הריח הממכר שלך, לראות את העיניים היפות שלך; כמה תום ואושר טמונים בהן, כשאתה יודע שמבעד לתצלום, אני אראה אותן ואחייך למראה המקסים שנצרתי עמוק בפנים, בדיוק במקום בו כל האהבה שלי ירדה לטימיון כשפחדת לקבל אותה ואמרת לי לשמור אותה אצלי.
'שמרתי, אתה שומע?'
אני לוחשת לך במחשבותיי.
היא עדיין ממלאת אותי ומאיימת לשבור אותי לרסיסים.
'היא עדיין אצלי, אתה יודע?'
מחכה לרגע בו תטען שהיא שלך ואני בחיוך מרטיט, אהיה מאושרת להעניק לך אותה, להחזיר את העולם הקטן והמושלם שלנו להתקיים במציאות השבורה; אותו, נהגת לציין בפניי בכל הזדמנות, הוקרת כל כך…
'היי, איך אתה לא רואה את זה? אני עדיין שלך'.
אני שמורה לך ונדמה כי לעולם לא אוכל לשחרר…
אני רוצה לתת לך ללכת. אני רוצה להרפות מהמחשבות עלייך. אני כל כך רוצה לדעת איך שוכחים וממשיכים הלאה… אבל כנראה שישנם דברים שמרגע בו הם נחרטים, לא יהיה דבר שיהיה בכוחו להסירם.
היי אתה,
כן, אתה…
איך היית יכול לשבור אותי, רק בגלל שהיה לי להעניק יותר ממה שהיית יכול להכיל?
צביר של דמעות מציף את העיניים ואני נושכת את שפתי התחתונה להיאבק בהן.
איך יכולת לקחת את לבי, ולא להחזיר…
ורגע אחר כך, אני מחזירה את התמונה אל הקופסא. יום חדש עומד לו בפתח ואני נועלת אותה, דוחקת אותה בפינה חשוכה ונידחת בירכתי מוחי, במקום אליו לא אוכל שוב להגיע עד לגשם הבא, עד ללילה שמחוץ לחלוני יביא עמו רוח סערה…