להיאחז בדמיון

הנערה בהתה במסך בשקיקה. "אני.. אוהב אותך.." מלמל הערפד חיוור-העור. היא הרגישה כאילו כל מילה שלו מכוונת אליה בפרט, והדמעות צפו בעיניה. "גם אני אוהבת אותך" היא רצתה לומר, אבל היא ידעה שהוא לא ישמע. כל לילה לפני השינה, היא מדמיינת לעצמה שהיא פוגשת אותו, שהוא מנשק אותה. שהוא אוהב אותה כמו שהיא אהבה אותו כל הזמן הזה. היא בוהה באחד הפוסטרים בדמותו, על הקיר. על הכרית שלו. על התיק החדש שלה בדמותו. היא רוצה שהוא יעטוף אותה מכל עבריה. "תפסיקי להיות אובססיבית לשטויות האלה" דקלמה אימה, וחבריה לכיתה, לא פעם אחת. "אילו רק הם היו מבינים," חשבה לעצמה. "אילו רק הם היו מבינים כמה הוא שינה את החיים שלי. כמה אני באמת אוהבת אותו." דמעה קטנה עלתה בעיניה. למה אף אחד לא יכול להבין אותה? היא באמת, באמת אוהבת אותו – והוא באמת, באמת אמתי.

האב גמר לבלוע בצימאון מבקבוק הבירה שלו. הוא הניח אותו במרווח שבין המיטה לארונית, מרווח קטן שאי אפשר לראות. "אבא!" קראה בשמחה ביתו הקטנה. היא הייתה בת עשר אז. הוא חיבק אותה כשקפצה לעברו. היה ביניהם קשר טוב. ולעומת זאת, בין אחיה לבין אימה של בתו היה קשר טוב. היא ישבה על הצד הריק של המיטה שלו. הצד שריק לתמיד. ההורים שלה גרושים. הילדה חייכה והביטה בפניו של אביה המזדקן לאטו. היו לו קמטים, אבל הוא לא היה זקן. הוא היה בסביבות גיל ארבעים. עיניו הכחולות ברקו מהאור שהטלוויזיה יצרה. "אבא, מה זה?" היא שאלה והסתכלה על הטלוויזיה. הוא נכנס לאפשרות הV-O-D. "גיליתי סדרה אחת, חדשה. היא מתאימה לכל המשפחה, באמת." ואכן, ככל שהם המשיכו לצפות, כך אהבו את זה יותר. ובכל ערב הם צפו בתוכנית ביחד. הילדה בכתה. "מריאן!" קראה בדמעות לאביה, "היא מתה!!". הוא הנהן וחייך, "זה בגלל שהשחקנית פרשה. הם מתכוונים לעשות עונה שלישית," תמיד הייתה לו את הנימה הצינית וההגיונית הזאת. הוא סימן לבתו לשכב בחיקו, וכך עשתה, מתנחמת מחום גופו של אביה האוהב. "היא הייתה הדמות האהובה עליי, אבא. הסדרה הזאת לא תהיה טובה בלי מריאן."