להגיד לך שלום

נכנסתי בסערה לבית חולים. הרגשתי שעולמי מיתמוטט. קיוויתי שהכול זה רק חלום , התאונה , הפציעה החמורה . הרגשתי כול כך אומלל , הילדה שהעניקה לי סיבה לחיות נמצאת מעבר לדלת הזאת , נלחמת על חייה. ישבתי על כיסא כחול פשוט אשר הוא הראשון מ4 כיסאות מחוברים. ישבתי שם במשך שעתיים , ככול שהזמן עובר אני מאבד עוד קמצוץ תקווה. כשאני מתחיל לחשוב על זה אני לא יודע מה אני יעשה בלעדייה , איך אני יוכל להתמשך בלעדייה. לאחר כארבע שעות ניתוח יצא הרופא הבכיר מהחדר , נעמדתי מולו וחיכיתי לתשובה. פניו נפלו ומבטו נתקע על הריצפה הלבנה של בית החולים. "אני מצטער להודיע לך אבל לא הצלחנו להציל אותה , היא איבדה יותר מדי דם" כששמעתי את צמד המילים "לא הצלחנו" הרגשתי שהכול מתמוטט סביבי , נלחמתי עם הדמעות של עצמי עד שלא יכולתי עוד. הרופא התקרב עלי והניח את ידו על כתפי וניסה לשדר לי חיוביות כאילו הכול יהיה בסדר אך אני ידעתי שהכול לא בסדר. איבדתי את האישה שהייתי בטוח שתהיה לי לאישה , אם ילדיי. אך ניסיתי להירגע בכול זאת , אני חייב לה את זה. הרמתי את מבטי מהריצפה אל הרופא:"מתי אני יוכל להיכנס?" הוא קם מכיסאו הסתכל עליי ואמר:"אתה יכול להיכנס עכשיו" ופנה לכיוון החדר בקצה המיסדרון. נעמדתי מול הדלת במשך כמה שניות , פחדתי מה יהיה לאחר שאפתח אותה. לקחתי נשימה עמוקה ופתחתי את הדלת. והנה היא , שוכבת לה יפה מתמיד , התישבתי בכיסא אשר היה מונח לידה. החזקתי בידה אשר הייתה משופשפת עם דם הסתכלתי עלייה והדמעות התחילו לעלות מחדש. "איך יכלת לעשות לי את זה?!" ואין מענה .." בבקשה אל תעזבי אותי לבד" אמרתי חנוק מדמעות. "אני כול כך מצטער שנתתי לך ללכת לבד הביתה , אולי ככה לא היית עוברת את אותו שביל מזוין שפנה לבית שלך" דימעה ירדה במורד לחי וגיחכתי "את יודעת מה , הלוואי שאני הייתי נדרס" הדמעות עלו שוב אחת אחרי השנייה. העברתי את ידי בשערה החלק והשחור, "אני אוהב אותך כול כך, אהבתי איך שחשדת שאני בוגד בך כול פעם שדיברתי עם מישהי , אפילו שזאת הייתה אחותי" גיחכתי שוב "אהבתי איך שאת מחייכת כול פעם שאת רואה אותי מרחוק, אהבתי איך שזרקת את כול הסיגריות שלי לפח אחת אחרי השנייה, אהבתי איך שקראת לי מכוער שלי כול בוקר ואת יודעת מה הכי אהבתי? הכי אהבתי את זה שהיית איתי. למרות שפגעתי בך , למרות העבר שלי את אהבת אותי אהבה ללא תנאים והסכמת לקבל אותי לא משנה מה , הפכת את החיובי לשלילי" הדמעות חנקו אותי הנחתי בקלילות את ראשי על ידה. "בבבקשה! תפתחי את העיניים שלך" צעקתי בקולי קולות , התסכול עלה לראשי. "אני צריך אותך" לחשתי. החזקתי את ידייה נישקתי אותן בעדינות. "אני מבטיח לך,אני יעשה כול אשר תרצי, רק בבקשה תחזרי אליי אהובה שלי" בכיתי בעוצמות שלא חשבתי שקיימות. לאחר שניות אחדות ציפצופים התחילו לצפצף בכול החדר , לפני ששמתי לב כול החדר היה מלא ברופאים ואחיות. ביקשו ממני לצאת . ברגע שיצאתי תחושת תקווה מילאתה אותי , התחלתי להתפלל בתקווה שהכול יסתדר .