להבות.

"תגיד לי שזה לא נכון," דמעות נקוו בעיני הנערה אשר עמדה מולו, מבטה מיואש ומסרב להאמין.
"תגיד לי שזה לא נכון." היא חזרה על דבריה לאט, מדגישה כל מילה, כל הברה. הנער אשר עמד מולה נראה חסר אונים. הוא פשט את ידיו לצדדים, בתנועה משלימה.
"זה נכון," הוא לחש. "הוא מת."

עלטה שררה בחדר, אך הנערה אשר שהתה שם הייתה רגילה לאפלה הזו. היא הסתובבה בחדר המעגלים, לאחר שעיניה לא יכלו להוציא דמעות עוד ויבשו. היא עדיין לא האמינה למה שקרה. זה לא יכול להיות אמיתי.
היא תהתה אם היא חולמת.
הדלת נפתחה בנקישה רכה, כמעט בלתי נשמעת, ופס אור קלוש חדר אל החדר. אישה, בגיל העמידה, עמדה על המפתן.
"לנה, הארוחה מוכנה. את רוצה לבוא?" האישה אמרה, אף הנערה לא ענתה. האישה נאנחה, כמעט בהשלמה – וסגרה את הדלת בדממה. פס האור נעלם, והעלטה חזרה ואפפה אותה.
איך יכלתי לגרום לזה לקרות? הנערה, לנה, חשבה. יכלתי למנוע זאת, אך לא – השארתי אותו כבול לחסדיי המוות. בגללי, הנער שאהבתי, מת.
לנה התיישבה על הכיסא אשר עמד לא רחוק ממנה. היא הייתה כה נואשת, כה בטוחה, שכל זה קרה בגללה.
הדלת נפתחה בשנית, בדממה הפעם. נער שחור שיער התקרב אל לנה. עיניו הכחולות בהקו. לנה הסתובבה לעברו, והנער סגר את הדלת, מניח לעלטה לאפוף את שניהם כעת.
"מה אתה רוצה?" קולה של לנה היה שבור. עווית היסוס, אשר לנה אינה ראתה, חלפה בפניו של הנער.
"זה לא היה באשמתך," הוא אמר לבסוף. לנה הסיטה את מבטה הצידה, בטוחה בהחלטתה לא להביט בעיניו התכולות. היא לא רצתה לשמוע ניחומים. היא לא יכלה לשמוע ניחומים. לפחות, לא ממנו.
"מה בעצם קרה שם?" הוא שאל, וקולו הצרוד הפר את דממת החדר. לנה נשמה עמוק.
"א-אני והוא היינו בבית שלו. דיברנו, פטפטנו, היו אפילו רגעים שסתם שתקנו. לפתע הרחתי ריח שרוף, שהזכיר במידה-מה עשן. ראיתי אניצי עשן חודרים מבעד לדלת הסגורה. פתחנו את הדלת וראינו שריפה אשר משתוללת בבית. קראתי לו, ואנחנו התחלנו לפלס את דרכינו החוצה.
"כשכבר ראיתי את הדלת, שמעתי צרחה. הוא צרח. כאשר הסתובבתי ראיתי שלהבות עזות דבקו בחולצתו. ניסיתי – באמת שניסיתי – להושיט לו יד, לעזור לו, אבל הלהבות? הן היו הרבה יותר מהירות ממני. הן עטפו את גופו, ועיכלו את אורו כאילו היו חומצה.
"אני זוכרת שצרחתי, שהתעלמתי מהלהבות אשר בערו סביבנו ורצתי לעברו, התחננתי שיענה לי. אבל גופו צנח על הקרקע, קר כנגד החום אשר בקע מן הלהבות. במקום מסוים במעמקי תודעתי ידעתי שהוא מת, שאין מה לעשות. אבל לא רציתי להאמין בכך. ואני עדיין לא רוצה להאמין."
הדמעות פרצו פעם נוספת מעיניה. היא לא יכלה לשלוט בכך. הכאב היה כה חד, כה חזק, והיא לא יכלה לשאת אותו יותר. היא רצתה להצטרף אליו, הרחק במרום. הנער תפס את ידה.
"מי?" הוא שאל. "מי זה היה?"
הנערה הרימה בפעם הראשונה מאז אותו מקרה את מבטה, והביטה בנער.
"אתה רוצה לדעת מי זה היה?" היא לחשה, קולה היה קר ממה שהתכוונה. הנער הנהן באיטיות.
"זה היית אתה."