להבות מכלות את השקר

טיפות קטנות זולגות לאורך הפנים שלה ושוטפות אותן לאט לאט.
ואני, עומדת מהצד ורואה אותה בוכה. זה לא נכנס לי ללב. אני אדישה. להכל. בעיקר לאנשים שמסביבי. מותר לי לעשות מה שאני רוצה. אף אחד לא שולט ברגשות שלי. רק אני. בלבד. אף אחד לא יכול להכריח אותי. אני צודקת? אני טועה? זה אני בוחרת. אז למה אני לא קובעת כבר? אני מגלה רגישות? אני לא. כולם אומרים שיש לי לב קפוא כקרח. זה לא מזיז לי. אולי הלב שלי קפוא בגלל ההקנטות שלהם? אולי הם גרמו לכך שיהיה לי לב מאבן? אולי לא אני אשמה? אבל אני אשמה בהכל. אני יכולה להפסיק. ואני לא מפסיקה. למה? גם אני לא יודעת. זה מין משהו פנימי, מין מחוג בלב שעדיין לא זז. אולי פעם זה קרה ועכשיו הוא סתם חלוד. אפור וללא שום מטרה. הוא מזהם לי את הלב. ומה אני יכולה לעשות? המון. אבל אני לא עושה כלום. כי אני לא מגלה כלפיה רגישות. היא הזבל של הכיתה. או שזו בעצם אני? היא עוזרת לכולם. הם מנצלים אותה. ואני לא. אני לא חלק מהם. אבל אני לא בצד שלה. אני בצד שלי. והצד שלי הוא להיות יפה ולשתוק. זה סתם יסכן את המעמד שלי. היא יפה, חכמה, מוכשרת. ואני רק מקובלת. זה הקלף שלי. היא יכולה לגבור עליי בקלות ובגלל זה אני לא מתערבת. למה באמת? כי ככה. כי לא בא לי להיות הילדה הדחויה. אני נועדתי לחיים יפים. למקובלות. לא בא לי להיות כמוה. אני טועה? אני לא יודעת! אני לא רוצה לטעות ואני לא רוצה להיות צודקת. אני רוצה להיות אני. ואני עומדת ומסתכלת עליה מהצד. מסתכלת עליה משתנה. הופכת למגניבה. הופכת לכזאת שיש לה חבר אמיתי. לא כמוני שיש לי חבר שאוהב רק את עצמו. לה יש חבר שבאמת אוהב אותה. ואני רואה אותה הופכת לכזאת שכולם אוהבים. ואז אני רואה אותה הופכת למלכת הכיתה. גונבת מידי את המעמד. היא מלכה טובה. ואני… עמדתי מהצד עד שזה נגמר. אולי אני הייתי צריכה לעזור לה. אולי היא בעצם יכלה לעזור לי. להיות בן אדם טוב יותר. אבל אני רעה. וזה מה שהופך אותי למלכה, רעה.