לדבר. לדבר. לדבר.

שקט.

אין אף אחד שמציק לי.

חוץ מתומר שעומד מולי ומזיז את השפתיים.

שששש ממש.. שקט.

״בת-אל ?!״ תומר צועק עלי.
״אמא׳לה מה אתה צועק ?״ אני נבהלת.
״את לא הקשבת לי אמרתי שאת ממש לא מסודרת היום.״
כן שמתי לב..״ אני עונה. מהופנטת.
והוא ממשיך לדבר.
ולדבר.
ולדבר. ולדבר. ולדבר.