לגמרי לבד

היא ישבה, ממש על קצה הצוק,
שיערה הבהיר היה מסגרת לפניה
ועיניה האפורות היו נעוצות באופק.
"תגידי את בסדר?"נשמע קול מאחוריה,
היא הסתובבה ושם הוא עמד,
הוא נראה בדיוק כמו ביום בו היא עזבה.
"כן"היא אמרה קצרות וחזרה אל נופה,
היא כול-כך הרצתה להגיד לו מי היא,
אך היא ידע כי לא משנה מה תגיד, הוא לא יזכור אותה.
"את בטוחה?"הוא שאל והתיישב לידה.
"למה בכלל אכפת לך?"היא שאלה ולא הרימה את מבטה אליו,
משום שרק המראה שלו גרם לה כאב,
כאב על כך שהוא לא זוכר אותה.
על כך, שהוא לעולם לא יזכור.
"משום, שאת פה לבד, ואם את תחליקי, ייקח די הרבה זמן להוציא
את גופתך משם" הוא אמר וזרק אבן אל קרקעית הצוק,
בשביל להדגיש את דבריו.
"למה שתוציאי בכלל את גופתי משם?"היא שאלה בשקט.
"אני די בטוח שמשפחתך תרצה לדאוג לך לקבורה מתאימה"
הוא אמר.
"אין לי משפחה, או איש שירצה לדאוג לי לקבורה ראויה"
היא אמרה ושפשפה את ידיה כנגד זרועותיה.
"אז, את לבד?"הוא שאל, היא הגניבה לעברו מבט יחיד.
"כן, לגמרי לבד"